במוקד בקשת האישור ניצבת הטענה כי החברה, המספקת שירותי טלפון ואינטרנט, הפרה הוראה מהוראות הרישיון הכללי האחוד שניתן לה על ידי שר התיקשורת (להלן: הרישיון), הקובעת כי "שיעור הוצאות הגביה שיגבה בעל הרשיון יהיה סביר ויהיה מידתי ביחס לגובה החוב ולפעולות אשר על בעל הרשיון לנקוט לשם גביית סכום החוב". מבקשי האישור טענו כי החברה חייבה את לקוחותיה בתשלום הוצאות גבייה באופן שאינו מידתי וסביר ביחס לגובה החוב ולפעולות הגבייה.
מנגד טוענים מבקשי האישור, ביחס למצב הראשון, כי בשורה התחתונה החברה מחייבת את לקוחותיה בהוצאות גבייה גם כאשר היא אינה נוקטת בפעולות גבייה, וכי בשל כך אושרה התובענה הייצוגית בחלקה; ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו שקבע בית המשפט המחוזי, שאף נתאשרה בעדותה של גב' לינדה חדד, מנהלת מימון וניהול פינאנסי בחברה.
טענות הצדדים בעירעור לאחר שצומצם – ע"א 8574/18
העירעור המצומצם עניינו, כאמור, בטענה להפרת הסכם ההיתקשרות בין החברה ללקוחותיה ("הסכם מנוי – תנאים כלליים לקבלת שירותי תיקשורת בנלאומיים ושרותי אינטרנט", להלן: ההסכם), שלטענת מבקשי האישור נילקח מאתר האנטרנט של המשיבה בחודש מאי 2012.
סעיף 4.5 להסכם קובע בין היתר כך:
"בנוסף, בשל איחור בתשלום החשבון העולה על 14 ימים, נהיה רשאים לחייב אותך בהוצאות גבייה בשיעור של עד 10% מסכום החוב, ולא פחות מסכום של 40 ש"ח לכל חשבון, אלא אם כן נבע האיחור מסירוב שאינו תלוי בך אלא בהחלטת הבנק או בהחלטת חברת כרטיסי האשראי שלא לכבד את ההרשאה שנתת לחיוב חשבון הבנק או כרטיס האשראי".
מבקשי האישור טוענים כי גב' איילה דנינו, אחת ממבקשי האישור (להלן: דנינו), חויבה בשנת 2012 פעמיים, כל פעם בסכום של 66 ש"ח, וזאת בגין הוצאות גבייה בשל חובות בסכומים של 126 ש"ח ו-275 ש"ח. נטען כי כל אחד מחיובים אלה חורג בסכום של 26 ש"ח מהמותר לפי ההסכם.
...
מנגד, יש לדחות את הערעור שהגישו מבקשי האישור.
כזכור, טענת החברה היא שמדיניותה אינה למחול על חובות שסכומם נמוך מ-40 ש"ח; וכי אין לזקוף לחובתה את העובדה שניתנה ללקוחות תקופת חסד במקרים מסוימים שבהם סכום החוב היה נמוך מסכום זה. עמדה זו מקובלת עלינו.
סופו של דבר, בקשת רשות הערעור שהגישה החברה ונדונה כערעור מתקבלת, ואילו הערעור שהגישו מבקשי האישור נדחה; ומשמע שהבקשה לאישור תובענה כייצוגית נדחית.
