תביעה לתשלום חלק בעבודות שיפוץ בבניין משותף

ברקע, עבודות שפוץ הבניין שהוזמנו על ידי וועד דיירי הבניין (להלן: "הועד") באמצעות הנתבע והתובע שכנגד (להלן: "הנתבע") אשר שימש כנציג יחיד שלו; בקשת הנתבע מדיירי הבניין שיקים לפקודת קבלן השיפוצים; תשלום התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") את חלקו בעבודות השפוץ ישירות לקבלן, באמצעות חברה בבעלותו ותכתובות הצדדים בעיניין ביום 7.11.2018 בקבוצת דיירי הבניין.

תשלום התובע ישירות לקבלן את חלקו בשפוץ הבניין והוצאת הקבלן חשבונית מס לחברה בבעלות התובע, הם הרקע לתכתובות הצדדים שהובילו לתביעות ההדדיות.

עמידתו הדווקנית של הנתבע על ניהול תקין של ספרי הועד בכל הנוגע לתשלום התובע ישירות לקבלן העבודות מעוררת שאלה, אם לא יותר מכך כאשר בהתאם לסעיף 16(ד) להנחיות האגודה לתרבות הדיור (קטע מהן צורף כנספח 21 לתצהיר הנתבע) נקבע "הגזבר יפקיד את ההכנסות בחשבון בנק על שם הבית המשותף". הנתבע אישר בחקירתו כי בכל חמש שנותיו בועד לא היה לועד חשבון בנק (עמ' 13 שו' 12-13).

...

במקרה זה לאחר שנתתי את דעתי לתוכן אמירות הנתבע והיקפן, אני סבורה כי עסקינן בפגיעה שנסיבותיה אינן ברף חומרה גבוה.

סוף דבר מכל האמור, התביעה שכנגד נדחית.

התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה, כך שהנתבע ישלם לתובע סך של 6,000 ₪.

סכום התביעה הועמד על 104,455.40 ₪ בתוספת ריבית חודשית בגובה 1.5% וכולל תשלום עבור העבודות שביצע המשיב בביתו של המערער ואת חלקו של המערער בתשלום עבור העבודות בבית המשותף.

אשר לריבית בגין האיחור בתשלום חלקו של המערער בשפוץ הבית המשותף בחצי שנה והריבית הכללית על החוב, טען המערער נגד היתנהלות המשיב והלין על השהוי בהגשת התביעה.

שיעור זה לא הוכח בערכאה הדיונית ולכן בית המשפט לא קבע סעד לרכיב תביעה זה. בית משפט קמא דחה את טענת המערער לפיה אין לחייבו בתשלום עבור העבודות הנוספות מהן הוא נהנה כמו שאר הדיירים בבניין כיוון שלא אישר אותן באופן אישי.

...

לסיום מבקש המשיב לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות.

התביעה אמנם לא הוגשה מידית, אך טרם התיישנה ולא נראה כי מקרה זה הוא מאותם המקרים החריגים בהם יש לדחות את התביעה מטעמי שיהוי.

לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ. הסכום יועבר למשיב מהערבון באמצעות בא כוחו.

ברקע הסיכסוך עבודות שפוץ של הבניין שהוזמנו ע"י וועד דיירי הבניין באמצעות אזולאי ששמש כנציג יחיד שלו; בקשת אזולאי מדיירי הבניין לתת שיקים לפקודת קבלן השיפוצים; תשלום דוידיאן בגין חלקו בעבודות השפוץ ישירות לקבלן, באמצעות חברה בבעלותו ותכתובות הצדדים בעיניין ביום 7.11.2018 בקבוצת דיירי הבניין.

בכתב התביעה דוידיאן טען כי אזולאי פירסם כלפיו פרסומים המהוים לשון הרע בכך שהציג אותו בפורום דיירי הבניין כמי שלא שילם את חלקו בשפוץ ונותר חייב כספים לועד; זאת למרות ששילם את חלקו.

צוין גם כי נוכח עמידתו הדווקנית של אזולאי על ניהול תקין של ספרי הוועד בנוגע לתשלום דוידיאן ישירות לקבלן מתעוררת שאלה בנוגע לאי פתיחת חשבון בנק על שם הבית המשותף וטענת אזולאי כי אין חובה לפתוח חשבון כזה נטענה בעלמא ונקבע כי אין מקום לקבלה.

...

בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת המערער כי בימ"ש קמא זקף לחובתו בדמות אשם תורם את אי פתיחת תשבון בנק לוועד.

משהגיע בימ"ש קמא למסקנה כי לפי מבחן אובייקטיבי והקשר הדברים הביטוי לא מהווה פרסום לשון הרע, נדחתה התביעה שכנגד.

ח) בנסיבות אלה, לא מצאתי בערעור שלפני טעם המצדיק התערבות בקביעות בימ"ש בפסה"ד. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

רקע: הצדדים לערעור הגישו תביעות הדדיות שאוחדו, בקשר לפרויקט שפוץ ביניין ברחוב הירקון בתל אביב.

במסגרת ההסכם הראשון התחייבו אלבק ופיילר שלא יהיו להם טענות בקשר לניצול זכויות הבנייה על הגג ע"י פדן, לתיקון תקנון הבית המשותף ביחס להצמדות מסוימות וכן לכך שפדן ינצלו את מלוא זכויות הבנייה בבניין בהתאם לתכנית שפוץ לפי תמ"א 38 שתוגש ע"י פדן.

במסגרת ההסכם הראשון הוסכם שעלויות השפוץ יחולקו בין הצדדים לפי חלקם היחסי בבניין.

במסגרת ההסכם השני הסכימו הצדדים לבצע במשותף עבודות שיפוצים נרחבות בבניין.

שטח הדירה ושטח המרפסת: בית המשפט דחה את טענת אלבק לפיה שטח הדירה הוקטן מ- 77 מ"ר ל- 73 מ"ר ושטח המרפסת הוקטן מ- 14 מ"ר ל- 10 מ"ר, שלא בהסכמתם, ובעקבות השינויים שנעשו לפי תכנית התמ"א. בית המשפט הפנה לסעיף 2.1.4.2 להסכם השני וקבע כי לפיו אלבק ויתרו בצורה מפורשת על טענה לגריעת שטחים עקב השפוץ, וכי המערער אישר שהסכום של 300,000 ₪ ששולם לו מכוח ההסכם השני נועד לפצות אותו על גריעת השטחים.

...

לפי הסיכום עצמו, עמ' 130 למוצגי אלבק, הפגישה הייתה בנוכחות המערער והאדריכלית מטעם אלבק (גב' גלן), ובה סוכם במפורש כי "לא קיימת בבניין מערכת סולרית. יש למקם דוד חשמלי של 120 ליטר בדירה לפי תוכנית יועץ אינסטלציה" (פרט 22 לסיכום הפגישה).

באותו סעיף נרשם כך: "אלבק ובלדד מצהירים ומאשרים כי אין ולא תהיינה להם כל טענה ו/או דרישה בקשר עם עבודות השיפוצים המפורטות בהסכם זה, לרבות טענות בקשר עם פגיעה בשטחי יחידותיהם ו/או בשטחים הציבוריים הצמודים לדירותיהם". המסקנה היחידה מאופן ניסוח הסעיף היא, כי אלבק ובלדד קיבלו תמורה בסכום של 300,000 ₪ תמורת הגריעה משטחי יחידותיהם עקב עבודות השיפוץ, כפי שקבע בית המשפט קמא.

לפיכך אנו דוחים את הערעור המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסכום של 20,000 ₪.

בקשת התובע לביטול צו ההריסה נדחתה ובית המשפט קבע, בין היתר, כי בניית הקונסטרוקציה מעץ על ידי התובע נעשתה ללא היתר בנייה ותוך היתנגדות בעלי דירות אחרים בבניין; כי הבנייה אינה בשטחו של התובע אלא בשטח הרכוש המשותף וצו להריסתה ניתן ביום 9.9.2014; בנוסף לבניית הקונסטרוקציה מעץ, התובע הציב דלת בכניסה לחצר הבית המשותף; טענת התובע כי מדובר בעבודות שאינן הדורשות היתר לאור תקנות התיכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע"ד-2014 (להלן: "תקנות הפטור") נדחתה ונקבע כי הבנייה בוצעה בשטח השייך לבית המשותף ואין בתקנות הפטור לאפשר בנייה בשטח של אחר.

התובע טוען כי הנתבע באופן שיטתי מציג אותו כסרבן תשלום, כעבריין בנייה וכמי שהשתלט על שטחים ברכוש המשותף והסיג גבול, אף שמדובר בטענות שוא; כי אין רלוואנטיות לטענות ביחס לעבודות שביצע ולהצגתו כעבריין בנייה ומסיג גבול, לאור ההסכמות בהסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין ופסק הדין של בית המשפט המחוזי שקבע כי העבודות שבוצעו פטורות מהיתר; כי הנתבע, שהינו המוציא ומביא מטעם הנציגות ואשר רק עמו נוהלו כל המגעים לגבי חלקו של התובע בעלויות שפוץ הבית המשותף, לא זימן את התובע על דעתו לאסיפות הדיירים, הסיט את הדיירים נגד התובע, סרב להתדיין באופן עינייני עם התובע לגבי יישום הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין והתכחש לו; וכי בפרסומים מושא התביעה הוציא הנתבע דיבתו של התובע רעה והפך אותו למטרה לשנאה בוז ולעג ולמוקצה ומנודה בעיני הדיירים.

...

לגבי ההתבטאויות המיוחסות לנתבע בפגישה מיום 4.2.2020 במשרדי עזרה ובצרון, כאמור, הגעתי למסקנה כי התובע לא עמד בנטל להוכיחן.

ואולם, גם אלמלא מסקנה זו, הצגת התובע כמי שהפך מחסנים בבניין לדירה אין לראות בה פרסום לשון הרע, והיא גם חוסה תחת הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק.

סוף דבר מכל האמור, התביעה נדחית על כל אדניה.