כמו כן, לטענתם, בסמוך לסיום הבניה, ניסה הנתבע להוציא עוד כספים שלא כדין מהתובעים כאשר ציין בפניהם כי נותר לשלם לקבלן הבנייה עוד 000 ,25 ₪ ולקבלן האלומיניום עוד 3,000 ₪ בשעה שקבלן הבניה אישר שנותר לשלם לו רק 15,000 ₪ ואילו קבלן האלומיניום אישר שלא נשאר לשלם לו דבר.
בנוסף נראה לי לדחות את התביעות בשל העובדה כי הצדדים נושאים בנטל האחריות למצב מורכב זה, מצב בו הנתבע ביצע פעולת קבלניות לטובת התובעים ללא עגון בחוזה או קבלת שכר, מוטלת על שני הצדדים, שכן היה על הצדדים לעגן את הזכיות והחובות שלהם בגין בהסכם בהתאם למערכת נהיחסים החדשה.
מן הכלל אל הפרט:
משכך אני מגיעה למסקנה כי עקב ההתנהלות בה בחרו הצדדים הרי ככול ויש להטיל על נתבע האחריות בכל מה שנוגע לתביעה בגין הכשלים שהעלה מומחה בית המשפט, אחריות זו מתקזזת עם התביעה לתשלום בגין עבודותיו השונות בבניית בית התובעים, כפי שהעלה הנתבע בתביעה שכנגד.
כך למשל קבע השופט ברזון ב- ע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, יט 414 (1965) :
"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור. ע״פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גריוולד: פד״י, כרך יב, תשי״ח/תשי״ט-1958, ע׳ 2017, 2062-2064; פי״ם, כרך לב, תשי״ח-1958, ע׳ 3; Bater v. Bater: (1950), 2 All E.R. 458, (1951), p. 35; 66 T.L.R. (Pt. 2) 589; 114 J.P. 416; 94 Sol. Jo 533: 48 L.G.R. 466;Hornal v. Neuberger Products, Ltd.: (1956), 3 All E.R. 970; (1956), 3 W.L.R. 1034; (1957), 1Q.B. 247;RE Dellow’s Will Trusts; Lloyds Bank Ltd. V. Institute of cancer Research and ors.: (1964), 1 All E.R. 771; (1964), 1 W.L.R. 451.. את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שיכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי. היה זה אפוא מחובתו של המערער להוכיח לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום שהמשיב אמנם זייף חתימות, או עשה רישומים כוזבים, או השמיט הכנסות, או ניפח הוצאות וכו׳ – הכל מתוך כוונה לרמות ולהונות את המערער לטובת עצמו."
על אף כי הרף הנידרש איננו עומד לכדי הוכחה ברף הפלילי, כאשר אחד הצדדים טוען לקנוניה ותרמית, הרף הנידרש הוא לפחות ברמה של קירבה לרף הפלילי כפי שפסקתי בעבר ב- ה"פ (שלום ת"א) 31710-10-16 שלמה סינובר נ' אילן לקפיש (נבו 31.07.2019) :
בבחינת הראיות שהביאו התובעים לפני לא מצאתי כל ראיה פוזיטיבית, כי הנתבע נטל ביודעין סכומי כסף, תוך שהוא מטעה הוא משקר כפי שטענו התובעים, ולמעשה אפילו ראיות העומדות במאזן היסתברות לא מצאתי לטענה זו. כידוע בהגשת תביעה לבית המשפט אין להסתמך אך ורק על טענות בעלמא אלא יש לצרף הוכחות, ויתר שאת במקום בו מושמעים טענות קשות, על הנתבע יש לצרף הוכחות פוזיטיביות חד משמעיות לאשמתו של הנתבע.
...
אציין בנוסף, כי התובעים בסעיף 24 לכתב התביעה טענו כי- "הנתבע יידרש במסגרת התביעה דנן ליתן פירוט מלא של כל הסכומים שהעביר לקבלים, להציג אסמכתאות לכך ולהמציא חשבוניות וקבלות מאותם קבלנים, תוך שהתובעים יראו בו אחראי לכל סכום שקיבל מהם ואשר אין בגינו קבלה או חשבונית של קבלן הביצוע או הספק הרלוונטי" סבורני כי דרישת התובעים להיפוך נטל הראיה איננה במקומה.
כפי שכתב השופט ברזון בעניין דומה: ע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, יט 414 (1965) :
"יחסי שותפים מבוססים על אמון הדדי ובלעדי לא תיכון שותפות עסקית. מכל שותף נדרשת נאמנות כנה ושלמה לעמיתיו השותפים ולעניני השותפות. האשמת שותף בהשמטת הכנסות או ניפוח הוצאות וכיוצא באלה מגרעות בניהול חשבונות השותפות, שאינה מלווה בטענה ובהוכחה שהדברים נעשו בכוונת זדון ומרמה לרעת השותפים, אין בה כדי לבסס עילה שלה פרת אמונים אשר תזכה את השותפים האחרים בתביעה נגד השותף המואשם במעשים כאלה. ייתכן שהיה אי סדר בניהול הספרים על-ידי המשיב, אבל הוא לא היה מנהל חשבונות מקצועי, ומזה ועד להוכחת הפרת אמונים רחוקה הדרך."
סוף דבר:
לאור האמור לעיל אני מקבלת את התביעה העיקרית באופן חלקי כך שהנתבע ישלם לתובעים סך של 16,850 בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
התביעה שכנגד נדחית.
