תביעה לתשלום חוב בגין הסכם שיווק מוצרי גלידה

המכנה המשותף לכל עסקים אלה, טען, הוא נתבע 2, מר באסם זהאדה (להלן – נתבע 2) ועל כן, יש לחשב את זכויותיו השונות בהתאם לתקופת העסקה של כ- 20 שנה ואף לחייב את נתבע 2 באופן אישי, שכן הלה הרבה להקים עסקים, שכל אימת שנקלעו לקשיים כלכליים, הוא הפסיק את הפעילות בהם והקים חדשים תחתיהם לצורך עיסוק באותו תחום ממש – שיווק דגים, בשר ופירות ים. לטענת התובע, מלבד זכויות סוציאליות שונות שלא שולמו לו, הוא זכאי, בהתאם לסיכום בע"פ שהיה לו עם נתבע 2, לקבלת 3% מסך המחזור של הנתבעת.

לחילופין, טען התובע, כי ככל שלא יוכר רצף תעסוקתי כאמור, יש לראות בנתבע 2 כמי שהיה אחראי ביחד עם הנתבעת 1 לשלם לו בגין חלקו בעסק הקודם (פאפא דגים) ובגין זכות השמוש שנעשה באותו השרות ובאותם מוצרים (סעיף 38 לכתב התביעה).

הרמת מסך ההיתאגדות - המסגרת הנורמאטיבית בבסיסם של דיני החברות עומד הכלל כי חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, ולא יתכנו חיי מסחר תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה פד"ע כ"ז, 345).

ברי, שאין די בכך כדי להורות על הרמת מסך; העובדה שהתובע ראה לנכון להכנס למיזמים עיסקיים שונים עם התובע, בין ישירות ובין ע"י היתקשרות באמצעות תאגידים, היא הנותנת כי בזמן אמת, אף הוא לא סבר שנתבע 2 מנהל עסקים במטרה לרמות, להונות או להיתחמק מחובות כלשהם, על פי דין או מכוח הסכמים; טענותיו של התובע כלפי נתבע 2, ככל שהייתי רואה לקבלן כנכונות עובדתית, היו צריכות לגרום לו לפעול בהתאם בזמן אמת, ולא בדיעבד.

...

המכנה המשותף לכל עסקים אלה, טען, הוא נתבע 2, מר באסם זהאדה (להלן – נתבע 2) ועל כן, יש לחשב את זכויותיו השונות בהתאם לתקופת העסקה של כ- 20 שנה ואף לחייב את נתבע 2 באופן אישי, שכן הלה הרבה להקים עסקים, שכל אימת שנקלעו לקשיים כלכליים, הוא הפסיק את הפעילות בהם והקים חדשים תחתיהם לצורך עיסוק באותו תחום ממש – שיווק דגים, בשר ופירות ים. לטענת התובע, מלבד זכויות סוציאליות שונות שלא שולמו לו, הוא זכאי, בהתאם לסיכום בע"פ שהיה לו עם נתבע 2, לקבלת 3% מסך המחזור של הנתבעת.

לא נעלמה מעיניי כמובן העובדה שהנתבעת לא הציגה יומן חופשה, ואולם סבורני כי משניתנה הודאה מפורשת מפי התובע עצמו, די בכך על מנת לבסס קביעה עובדתית ברכיב זה. לאור האמור לעיל, בהתאם לתקופת ההתיישנות, התובע ניצל יותר ימי חופשה מאשר מגיעים לו על פי דין ועל כן תביעתו ברכיב זה – נדחית.

יצוין, כי התובע לא הציג ראיה לכך שהיה מבוטח בקרן פנסיה עובר לעבודתו אצל הנתבע ולאחר מכן בנתבעת, ומכאן, מקובלת עלי טענת הנתבעים, לפיה הוא זכאי להפרשות לפנסיה החל מיום 01.08.2009 ואני פוסק לו סך של 6,035 ₪, בהתאם לחישוב המפורט שהציג התובע בסעיף 54 לסיכומי התשובה מטעמו, שלא נסתר.

התביעה כנגד נתבע 2 נדחית והתובע ישלם לנתבע השתתפות בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

בתביעה עותרים התובעים לאכיפת ההסכמים האמורים, וכן לקבלת סעדים כספיים שונים וסעד למתן חשבונות, בסך כולל שהועמד לצרכי אגרה נכון ליום 28.12.2017 על 16,211,279 ש"ח; בעוד בתביעה שכנגד מבקשים הנתבעים (הם התובעים שכנגד), שטוענים כי ביטלו כדין את ההסכמים, סעדים כספיים שונים בגין הפרות ההסכמים ובגין עוולות נזיקיות, בסך כולל של 3,473,278 ש"ח. הרקע הרלוואנטי להליך ותמצית טענות הצדדים הרקע הרלוואנטי לחתימת ההסכמים בין הצדדים התובעת 1 (להלן: "אריזונה") הנה חברה שעסקה בייצור ושיווק מוצרי גלידה, קרמבו, גלידה חמה וטרופית ממפעלה שבאשקלון.

כך, ביום 6.9.2017 הודיעה קולורדו לאריזונה כי תשלום התמורה בסך 500,000 ש"ח עבור הציוד והמכונות שנרכשו (שהושלמה התקנתם והפעלתם), נעשה בדרך של קזוז כנגד חובותיה של אריזונה לקולורדו, אשר לאחר קזוז הסך האמור עמדו באותו מועד על סך של 670,613 ש"ח. חובות נטענים אלו, בסך כולל של 1,098,937 ש"ח, כללו: חוב עבר שקדם להסכם העקרי, בסך 185,749 ש"ח; חוב בגין שיקים שמסר טוביה עבור סחורה של קולורדו אשר בוטלו על ידו או חזרו, בסך 481,182 ש"ח, אשר התובעים הודו בקיומו בסעיף 39 לכתב התביעה המתוקן; חוב בגין סחורה ש"משכו" מפיצים שטוביה העמיד לצורך שיווק מוצרי מחלקת תוצרת גמורה, ולא הועבר בעדה תשלום לקולורדו, בסך 432,006 ש"ח, אשר טוביה ערב לו באופן אישי במסגרת כתב ערבות עליו חתם (נספח 21 לתצהירו של אלמוג); מסכום זה נוכתה יתרת זכות של אריזונה כלפי קולורדו, בסך של 428,324 ש"ח, שכללה גם את התמורה בסך 585,000 ש"ח כולל מע"מ לה היתה אריזונה זכאית בגין הציוד והמכונות.

...

לסיכום, לסכום הפיצויים לו זכאים התובעים בגין הפרת ההסכם העיקרי, בסך של 1,263,156 ש"ח, יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2017, הוא המועד אליו הוון שיעור הרווחים הצפויים בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה נגד קולורדו (הנתבעת 1) ונדחית נגד הנתבעים 4-2.

בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.

כך, מנהל הנתבעת, מר יובל כתר (להלן גם: "מר כתר") העיד בתצהירו כי הנתבעת מוכרת בסניפיה, פרט למוצרי מאפה, גם מוצרים לצריכה מיידית "כדוגמת גלידות, טוסטים, שתיה חמה, שתירה קר, סלטים, ארוחות בוקר ועוד" (ר' סעיף 2 לתצהיר מר כתר).

זאת, כיוון שלא הרי אפייה שתכליתה שיווק כהרי אפייה לממכר ישיר לצרכנים המבקשים לאכול במקום, לצד פעילויות מסחריות נוספות המבוצעות במקום, ולכן כאשר נערכת אפייה לשתי המטרות עולה הצורך באפיונה של התכלית הדומינאנטית.

כחובה רישומית, תכליתה היא להעמיד את מצבת זכויותיו וחובותיו של העובד על בוריה, כאשר אף נקבע כי לולא קיומן של החובות הרישומיות, יטה הכף לחובת המעביד להוכיח את גירסתו בכל הנוגע לתנאי העסקת העובד שלו (ר' עע (ארצי) 34111-07-15 גנאדי אוקראינסקי - שח שינוע ולוגיסטיקה בע"מ, ניתן ביום 7.2.2019).

התובעת גילתה את דעתה בדוחות הנוכחות ששבוע העבודה של התובע הוא בן 6 ימים (כמצוין בפירוש תחת ה'רובריקה' – שם הסכם עבודה: משרה 6 ימים) וכי הוא זכאי לגמול שעות נוספות השעה ה-7.6.

נסיבות סיום העסקת התובע – זכאות התובע לתשלום פיצוי פיטורים בכתב התביעה טען התובע כי: "ביום 11.6.17, במהלך צום הרמאדן, הוא התבקש "לבצע מטלה מסוימת שהצריכה מאמץ מסוים. התובע הסביר למנהלו וכפי שהסביר לו בעבר, כי הוא במהלך צום הרמאדן ואינו יכול לבצע כל מטלה. בתגובה נימסר לתובע כי הוא עושה בעיות ועקב בעיות משמעת הוא יכול ללכת הביתה ולא לחזור יותר לעבודה" (ר' סעיפים 8 ו – 9 לכתב התביעה).

...

לטעמנו, אין לראות בכך משום קיזוז הודעה מוקדמת 'בזמן אמת', שאכן יש לאפשרו בנסיבות מסוימות בהתאם להלכה הפסוקה.

משכך, ואף שקבענו כי התובע לא הוכיח כי פוטר על ידי הנתבעת, תישא הנתבעת גם בסכום ההודעה המוקדמת אותו קיזזה מגמר החשבון שערכה לתובע, לטעמנו שלא כדין.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה כאמור לעיל.

במסגרת תצהיריה הציגה הנתבעת הסכם משנת 2012, שטרי חוב מהשנים 1995 ו- 1998(המתייחסים לחוב בגין השאלת ציוד/מכר סחורה), הסכם בטוחה משנת 2011, וכן הסכמי שכירות של ארגז קרור (ללא תאריך ע"ג ההסכם), מסופון (משנים 1998 ו- 2011; אגב, משום מה צויין בכותרת הנספח 5- 1994?!) ומד טמפרטורה (כשלא צויין תאריך ע"ג ההסכם).

באשר לפסיקה אליה הפניתה התובעת בתביעתה: בתע"א (ת"א) 5774/09 מאפיית מרגלית בע"מ (בפרוק) נ' ניסים דסה (ניסן יחזקאל) (פורסם בנבו, 05.05.2013), העובד עבד במאפיה עצמה ובמסגרת תפקידו שימש כמחלק של התוצרת – לקח סחורה של המאפיה והעביר אותם למפיצים, ולא הוכח כי העובד שם ניהל עסק עצמאי, ובשונה מענייננו, בו אין חולק כי המנוח ניהל עסק עצמאי, לא עבד במפעלי הנתבעת, והוא היה מפיץ ומשווק בעצמו.

בתע"א (י-ם) 1921/09 כהן-צדק אורן נ' תפוצה פיתרונות שיווק בע"מ (פורסם בנבו, 17.01.11), שם העובד ביצע עבודת הובלה והפצת עיתונים וגביית תשלומים מלקוחותיה של המעסיקה, ולא הוכח שם כי העובד ניהל עסק עצמאי לשיווק והפצה, בעוד שהמעסיקה עצמה ניהלה מיפעל לשיווק והפצת עיתונים – ושלא כבעניינינו, כשהמנוח קנה מוצרים מהנתבעת (מיפעל לייצור גלידות ומוצרים שונים) ומכר אותם ללקוחותיו.

...

סוף דבר משלא הוכיחה התובעת את טענותיה, ובשוקלנו את מכלול הנסיבות והעובדות – לא שוכנענו כי נתקיימו יחסי עובד-מעסיק בין המנוח לנתבעת – ולפיכך, אין לנו אלא לדחות התביעה.

הגם שנדחתה התביעה והגם ששוכנענו כי גם התובעת לא הציגה בפנינו כל הראיות שהיה באפשרותה להציג, ומנגד, עסקינן בהתקשרות ארוכת שנים (הגם שאף מִשכה לא הוכח כדבעי) ומשברי לנו כי גם הנתבעת יכלה להציג בפנינו ראיות נוספות – לאחר ששקלנו כל אלה, אין ניתן צו וכל צד ישא בהוצאותיו.

משנדחתה התביעה, ברי כי נדחית טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת.

המשיב, מר רון שמיר, אשר הועסק במבקשת 1 כסמנכ"ל שיווק מכירות והנדסה, הגיש תביעה נגד ארנולד חברה למסחר בע"מ ומר ארנון לוי, בתיק סע"ש 51697-01-19, ואלה רכיביה העקריים: פיצוי בגין פיטורים מחמת גיל ובנגוד לחוק שיויון הזדמנויות בעבודה; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בחוסר תום לב והגינות תוך היתנכלות והתעמרות וללא שימוע כדין, פצויי פיטורים, פיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע; הפרישי הודעה מוקדמת; החזר הוצאות רכב בתקופת ההודעה המוקדמת; פיצוי בגין אי ביצוע מלוא הפרשות חלק המעסיק לקופת הפנסיה ולקרן הישתלמות; תשלום בונוסים ופצוי בגין הלנת שכר.

המבקשת 1 עוסקת בייבוא ואספקת מוצרים ופתרונות טכנולוגיים ושירותים לתעשיית המתכת והפלסטיקה לרבות כלים, ציוד שבבי וציוד אלקטרוניקה.

אף לא נטען כי המבקשת 1 מיתחמקת מתשלום חובותיה או לא תוכל לעמוד בחיובים כספיים.

נקודת המוצא בדין ובפסיקה היא, כי חברה היא אישיות משפטית, הנבדלת מנושאי המשרה ומבעלי המניות בה (דב"ע (ארצי) נג/3-205 וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 (1994)).

המשיב טען לעילה של גרם הפרת חוזה ממניעים פסולים ובמטרה לחמוק מתשלום פיצוי פיטורים וזכויות סוציאליות המגיעות לתובע הנתונה לסמכות בית הדין (ראו סעיפים 105 – 106 לכתב התביעה וסעיף 20 לתגובה).

...

טענות המשיב המשיב דוחה את טענות המבקשים, וטוען כי כתב התביעה מגלה עילה נגד המבקש 2 ויש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף.

לאור כל האמור, בשלב מקדמי זה של בירור התביעה אין מקום לסילוק את התביעה נגד המבקש 2 על הסף, פרט לטענות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, ולטענות מכוח דיני השליחות, כאמור.