התובע עבד ברציפות עד חודש מרץ 2020, ועם פרוץ מגיפת הקורונה ניסגר העסק לכ-4 חודשים, והעובדים הוצאו לחל"ת. העסק ניפתח מחדש בחודש יולי 2020, התובע ביקש לא לשוב למישרה מלאה עקב הצלחתו בעבודה עצמאית כמעצב אופנה, ובקש לשלב אותו בעבודה במקרה הצורך "לסגירת חורים". בתום חודש יולי 2020 ביקש התובע להפסיק את העסקה שלו ולהתמקד במקצועו כמעצב.
שכר עבודה, מוגדר בסעיף 1 לחוק הגנת השכר כך "לרבות תשלומים בעד חגים, פריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו".
בעניינינו, לא מצאנו תעוד ואף לא נטען כי רן פעל בהתאם לסיפא להוראת החוק, ועל כן מצאנו כי הוא אחראי לתשלום שכר עבודה כהגדרתו בחוק, וכן כל חוב לקופות גמל גם עבור תקופת עבודתו אצל מיכאל, המעסיק הקודם.
אשר לטענות התובע לצבירת זכויות ותשלומן, אין מחלוקת שלזכות התובע נצברו ימי חופשה ומחלה בתלושי השכר, אולם לא הוכח כי אלו נוצלו או שולמו בפועל מכאן שמדובר בליקוי מהותי, שהדיון בו מקומו במסגרת התביעה דנן.
...
בהתאם לסעיף 26א לחוק הגנת השכר, מצא בית הדין כי מעסיק מסר לעובד ביודעין תלוש שכר שלא נרשמו בו הפרטים הנדרשים, כולם או חלקם, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצוי לדוגמה, ללא הוכחת נזק.
סוף דבר
אשר על כן, רן ישלם לתובע, סך של 45,209 ₪ בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, כדלקמן:
א. דמי הבראה בסך 5,372 ₪.
התביעה נגד מיכאל נדחית ללא צו להוצאות.
