תביעה לתשלום היטל השבחה נגד כונס נכסים

הרקע נגד המשיב 3 ("החייב") מתנהלים הליכי הוצאה לפועל לגביית חובות שסכומם, במסגרת תיק האיחוד, כ-5,380,000 ש"ח. החייב בעל זכויות להרשם כבעלים במיגרש ברחוב צ'לנוב 12 בפתח תקוה ("הנכס") שנרכשו ממר צבי נאג'י נקר בשנת 1994.

אף שהכונס סבור שתביעה זו חסרת סיכוי, הרי שאם היא בכל זאת תיתקבל, לא יעלה על הדעת לטעון שרעיית החייב תקבל מחצית מהתמורה בנכס בלא לשלם את היטל ההשבחה והוא יחול על החייב בלבד.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות משום שלא נפלה טעות בהחלטת הרשם.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

קודם שאפנה לטענות הצדדים נכון להוסיף ולציין שבזיקה לשאלות שבפניי, על הפרק פסיקה, שבמסגרתה ניתן בנקל להצביע על פסק הדין המנחה המוביל - פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בהרכב של שבעה שופטים – בג"ץ 7009/04 עריית הרצליה ואח' נגד היועץ המשפטי ואח' (פסק הדין בעתירה זו משולב בפסק הדין גם בשני ערעורים אזרחיים – ע"א 6369/05 וע"א 9729/06).

עליהן להגיש תביעת חוב לקופת הפרוק או הכנוס.

אך, אולי, העיקרית שבטענות המשיבה פורטה מסעיף 17 לתגובתה וכך פורט מסעיף 18 לתשובת עריית ירושלים: בבג"צ הרצליה נקבע הכלל לפיו בהיעדר הוראה בדין המקנה לחוב היטל ההשבחה מעמד של חוב מובטח, הרי הוא חוב רגיל; ולכן לכאורה לשיטת כונס הנכסים גוברת זכותו של הבנק כנושה מובטח באופן מוחלט על זכות הערייה, באופן שלא איפשר לה להתנות את מתן האישור ללישכת רישום המקרקעין בתשלום חוב ההיטל – ומכאן דרישתו להשבת הסכום ששולם".

...

בתמצית הדברים נטען, שהיטל השבחה, שניתן לראותו כנשייה בדין רגיל, וככל שמקורו לפני צוי הכינוס והפירוק, נדחית מפני מעמדו של הנושה המובטח, וכונס הנכסים שמונה לאכיפת שעבוד זה. עוד הודגש, שלא אמורה הייתה הנושה המובטחת לדעת דבר באשר מעולם לא נרשמה הערת אזהרה.

סוף דבר, ניתנות בזה הוראות כמבוקש.

באותו פסק דין קבע בית המשפט המחוזי את סכום פצויי ההפקעה, וקיבל את טענת הועדה המקומית לתיכנון ובנייה קריית אתא, לפיה קיימת לה זכות לקזז כנגד פצויי ההפקעה אותם חויבה לשלם לתובעת, את חובה של התובעת כלפיה, בהתאם לתביעת חוב שאישר הכונס הרישמי, בתפקידו כמפרק החברה, ביום 19.1.94.

בסיכומיה, מפנה התובעת להחלטתו של בית המשפט של הפרוק (265/83), כב' השופט רון, מיום 21.6.20, שהכריע בבקשה שהגישה המפרקת (בקשה 91 בתיק הפרוק) וקבע כי לאור סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הועדה אינה רשאית לקזז חוב עבר המגיע לה מקופת הפרוק, בגין היטל השבחה, כנגד פצויי הפקעה בגין חלקות אחרות, שעילתם לאחר מתן צו הפרוק.

בפסק הדין בעיניין כוכב השומרון, נדחתה תביעה לדמי שימוש שהוגשה נגד רשות מקומית בגין שימוש בקרקע פרטית לבית כנסת, בנימוק שאין די בעובדה שעל הנתבעת, כרשות מקומית, חלה חובה לספק לתושבי המקום שירותי דת, על מנת להקים קונסטרוקציה משפטית לפיה היא מחזיקה בנכס, או שמתקיים היסוד של התעשרות הנידרש בעילה על פי עשיית עושר.

...

איני מקבלת את הטענה לפיה הנתבעת חזרה בה מטענת השיהוי, אך אני דוחה את טענת השיהוי.

סיכום אני מקבלת את התביעה לדמי שימוש ביחס לחלקה 17 בגוש 11010 ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 75,956 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה לדמי שימוש ביחס לחלקה 75 בגוש 11010.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד פש"ר 5064-12-15 דהרי נ' כונס נכסים רישמי תל אביב ואח' מספר בקשה:18 לפני כבוד השופט אבי סתיו בעיניין: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 ובעניין: החייבת: אריאלה דהרי המשיבים: 1. כונס נכסים רישמי תל אביב 2. רונן בצלאל (הנאמן) 3. דליה נר גאון 4. אמנון שבתאי 5. אילן שבתאי בשם החייבת: עו"ד אסף גואטה; עו"ד יאיר אהרוני בשם הכנ"ר: עו"ד שרון קשפיץ בשם הנאמן: בעצמו בשם המשיבים 5-3: עו"ד יפית רוקח החלטה

כנגד החייבת הוגשו מספר תביעות חוב, והמנהל המיוחד אישר אותן בסכום כולל של 254,746 ש"ח. בדו"ח שהגיש המנהל המיוחד לקראת הדיון בעיניינה של החייבת נרשם, על סמך חקירתה והצהרותיה, כי היא "רווקה ללא ילדים" וכי היא גרה בדירה שכורה ומשלמת שכר דירה בסך 3,000 ש"ח (ראו, דו"ח החקירה מיום 22.2.2018).

לפי חוות דעת השמאי שמונה על ידי בית המשפט, הדירה בתל אביב שווה 2,400,000 ש"ח ואילו הדירה בירושלים שווה 2,550,000 ש"ח. היינו, לפי חוות הדעת שווי נכסי העזבון עומד על סך של 4,950,000 ש"ח. לאחר הגשת חוות הדעת הגישו האחים בקשה להורות על השלמתה, מן הטעם שהיא אינה מביאה בחשבון את האפשרות כי יהיה צורך לשלם היטל השבחה ומס שבח.

...

עם זאת, בהתחשב במכלול הנסיבות והראיות השונות, לרבות הנתונים עליהם עמדתי לעיל, סבורני כי ניתן לומר שצפויים לחייבת קשיים ניכרים בהליך בבית המשפט למשפחה, הן דיוניים והן ראייתיים, ובוודאי שלא ניתן לקבוע שסיכויי ההליך מבחינתה גבוהים.

בהתחשב באמור, סבורני כי הצעת הפשרה היא סבירה וראויה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, ניתן בזאת לנאמן אישור להתקשר בהסכם הפשרה במסגרת ת"ע 67716-06-20.

דיון והכרעה כאמור לעיל, עניינה של התביעה שהוגשה על ידי התובע (ת"א 55818-03-21) בשתי עילות המופנות כנגד עו"ד שיבר – האחת, עו"ד שיבר התרשל עת לא יידע את התובע בדבר החבות בהיטל השבחה ולא הסדיר בהסכם הגירושין את חובת הגרושה לשאת בתשלום חלקו של התובע בהיטל ההשבחה, אגב העברת חלקו בבית המגורים המשותף; השנייה, עו"ד שיבר התעשר ולא במשפט כאשר קיבל שכ"ט נוסף בסך של 71,000 ₪ (כולל מע"מ) ככונס נכסים לצורך מכירת בית המגורים המשותף, וזאת הגם שבית המגורים לא נמכר בהליך כנוס וזכויות התובע הועברו לגרושתו במסגרת הסכם הגירושין.

...

לטענת התובע, עו"ד שיבר התרשל מקצועית ובעקבות התרשלותו נאלץ לשאת בתשלום היטל ההשבחה כתוצאה מהעברת זכויותיו בבית המגורים לידי הגרושה; עוד טוען התובע, כי על עו"ד שיבר להשיב חלק משכר הטרחה ששולם על ידו בקשר עם כינוס הנכסים של בית המגורים, זאת, משום שבסופו של דבר לא התקיים הליך כינוס נכסים, ובית המגורים לא נמכר במסגרת הליך כינוס נכסים, אלא זכויותיו הועברו לגרושה.

אלא שלא זו בלבד שעו"ד שיבר לא עותר לביטול הנספח להסכם שכר הטרחה, במסגרת כתב ההגנה שהגיש בתביעת התובע, מבהיר עו"ד שיבר, ברחל בתך הקטנה, מדוע הנספח להסכם שכר הטרחה שריר וקיים, ומדוע אין לאפשר לתובע להשתחרר מההתחייבות שנטל על עצמו בהסכם.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי דין שתי התביעות להידחות – וכך אני מורה.

אבהיר, כי לא נעלמו מעיני כל יתר טענות הצדדים בשתי התביעות, אולם לא מצאתי כי יש ביתר הטענות כדי לשנות מהמסקנה או התוצאה הנ"ל, ומשכך גם לא מצאתי להידרש להן באופן פרטני.