תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגורי גרושה בבית

התובעים הגישו תביעה נגד הנתבעים לתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגורי הנתבעת 1 בבית ברחוב החיד"א 40 באופקים (להלן: הבית).

הנתבעת 1 היא גרושתו של בנם של התובעים (להלן גם "הגרוש").

...

מכך, מבקש ב"כ הנתבעים ללמוד כי יש לדון בכל טענות הצדדים, לרבות טענות הקיזוז, בהליך זה. אין בידי לקבל טענה זו. פסק הדין של בית הדין הרבני עסק ב"תקופת הנישואין" כאשר הסכם הגירושין הוא מיום 12.5.2009.

מכל האמור עולה כי הנתבעים לא הוכיחו טענתם לקיזוז ודינה להידחות.

סוף דבר לאור האמור יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים לתקופה שמיום 1.5.2009 ועד פינוי הנכס ביום 1.7.2017.

תחילה הוגשה התביעה גם לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים, ואולם, נוכח קיומו של צו כנוס בעיניינה, הדיון בסעד הכספי עוכּב (החלטה מיום 26.7.2018) והדיון בסעד הפינוי המשיך (החלטה מיום 20.8.2018).

רחל הסבירה באותה שיחה: "אני איש צדק ובשביל הצדק אני נלחמת אני מכניסה ראש בקיר. היות ו... כל המטרה הייתה גם של אימא גם שלנו שיהודית תהיה עם אימא שלי כי היא באמת מחוסרת בית היא גרושה, היא איבדה את כל רכושה והיה הכי ראוי לכולנו שהיא תהיה עם אימא היא תסעד אותה היא תהיה איתה כי אתה יודע...אשה זקנה קשישה שלא תישאר לבד, הבדידות הרגה אז שקט אה תעשייתי לכולם...". שנית (חיזוקים לרכיבים בגירסה): בהקשר של הודעת הנתבעת בדבר המעבר לאשדוד עוד בשלהי שנת 2016, העדה הקריאה בדיון ממסרונים ששלחה לנתבעת באמצע חודש נובמבר 2016 ולפיהם היא הביעה את כעסה כלפיה בגין הודעתה.

טופס ההודעה נתמך בתצהיר ערוך כדין של הנתבעת (חתום ומאושר על-ידי עורך-דין ביום 4.12.2016), ובו היא מצהירה כי "החל מיום 1.12.16 העתקתי את מקום מגוריי מירושלים לאשדוד, רח' [...], לתקופת ניסיון". בהתאם לכך, שולמה לנתבעת קצובת נסיעה מוגדלת.

...

כך גם ביחס לחברתה לעבודה, שאף עולה מעדותה כי ביחס לעבר (אז, היא והנתבעת היו עושות "הליכות" כשלוש פעמים בשבוע), בתקופה האחרונה חל דילול בזאת, דבר שיכול לחזק את המסקנה לפיה הנתבעת לא התגוררה בדירה ברציפות לפני פטירת המנוחה.

ברם, ממכלול העדויות, לרבות זו של המטפלת, ויתר החומר הראייתי, ניתן גם להגיע למסקנה אחרת ולפיה בתקופה הרלבנטית, למעשה, הדירה היוותה מעין תחנת ביניים בדרכה ממגוריה של הנתבעת באשדוד, ביקור אמה בבקרים, והמשך לעבודתה במרכז העיר (ראו: סעיף 40 בכתב סיכומי התובעים).

סיכום לאור הטעמים דלעיל, התביעה מתקבלת.

ביום 3.4.2016 נכרת הסכם שכירות במסגרתו השכירה התובעת לגרושתו המנוחה של הנתבע, שולמית סנדרה חדד ז"ל, שהוכרה כזכאית לדיור צבורי, את דירה מס' 5 ברחוב שד' דב הוז 69, בחולון (להלן – המנוחה ו – הדירה; בכתב התביעה ובסיכומי התובעת צוין כי מדובר בדירה ברחוב דוד הוז 69, בלוד; אין מחלוקת כי מדובר בטעות (עמ' 28, ש' 17-8).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות והדין החל, מצאתי כי יש לקבל את התביעה, בהתייחס לסעד הפינוי – וזאת בכפוף להעמדת תנאי מסוים, ולדחות את התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.

השאלה אם לידון בטענות כנגד המעשה המינהלי אגב תביעה אזרחית אינה שאלה של סמכות עניינית של בית המשפט, אלא שאלה של שיקול דעת בית המשפט (רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017), פסקות 6-2 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; ראו גם עניין עזרן, פסקה 22 לפסק דינו של כב' השופט מ' רניאל; עניין סיסו, פסקה 42).

המנעות התובעת מלהגיש את התביעה גם כנגד הבת הצעירה מונעת אפשרות לבחון את זכאות התובעת לסעד הכספי, זהות הגורם המשלם וכן גם שיעורו הנכון של התשלום (דמי שכירות שנידרש דייר זכאי לשלם, לרבות דייר שגר עם בן מישפחה; דמי שימוש שנידרש אדם שהוא נעדר כל זכות בדירה לשלם).

...

לסיכום: לא הוכח כי הבת הצעירה אינה מתגוררת בדירה ו/או אינה זכאית להתגורר בה. סיכום: בימיי חייה של המנוחה, הבת הצעירה התגוררה בדירה כדין, מעצם היותה קטינה, בת למנוחה שהדירה הועמדה לרשותה, עבורה ועבור התא המשפחתי: שתי בנותיה.

דחיית הסעד הכספי נעוצה במסקנה שעולה מעצם הספק המתייחס למגורי הבת הצעירה בדירה.

סיכום אני קובע כי לנתבע אין זכות עצמאית להתגורר בדירה (דירה מס' 5, ברחוב שד' דב הוז 69, בחולון).

בית משפט לעינייני מישפחה באשדוד ת"ע 67361-01-19 האלמנה נ' הגרושה (בקשה לצוו קיום צוואה) ת"ע 67449-01-19 האלמנה נ' הגרושה (היתנגדות לצוו קיום צוואה) תמ"ש 38676-03-19 הגרושה נ' האלמנה (פירוק שתוף בדירה) תמ"ש 38788-03-19 הגרושה נ' האלמנה (דמי שימוש ראויים) לפני כב' השופטת ענת אלפסי, סגנית הנשיא התובעת: הגרושה הנתבעות: בעיניין: האלמנה עיזבון המנוח ז"ל פסק דין

ביום 17/3/19 הגישה גרושתו של המנוח שתי תביעות כלפי האלמנה והבת : האחת, תביעה לפירוק שתוף בדירת המגורים, בגינה ניפתח תמ"ש 37676-03-19; והשניה, תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים, בגינה ניפתח תמ"ש 38788-03-19.

בכתב התביעה לדמי שימוש ראויים חזרה על הטיעון העובדתי וציינה כי בהיותה בעלת מחצית הזכויות בדירה, כי אז האלמנה המחזיקה בה מחויבת להעביר לה דמי שימוש ראויים בגין מחצית הדירה השייכת לה, על יסוד סעיף 33 לחוק המקרקעין.

...

עיקרי טענות האלמנה: טענתה המקדמית היא כי דין התביעות להימחק בשל התיישנות.

ההתנגדות למתן הצו לקיום הצוואה בת"ע 67449-01-19 נדחית לאור הסכמת המתנגדת.

התביעה לדמי שימוש ראויים בתמ"ש 38788-03-19 נדחית מן הטעמים שפורטו לעיל.

התוצאה היא כי ההוצאות מקזזות אלה את אלה ולכן לא יושת כל חיוב בגינן.

תביעה של רמ"י לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש חורג בנחלה במושב בית נקופה, שנים רבות לאחר ביצוע השמוש החורג ושנים רבות לאחר שמי שביצע את השמוש החורג הלך לבית עולמו.

מיכאלה הנה גרושתו של הנתבע 3.

ביום 24.12.2018 החליטה מועצת מקרקעי ישראל את החלטה 1581 בה שינתה את סעיף 4 של החלטה מס' 1458 של מועצת הרשות לעניין "שימוש לתעסוקה לא חקלאית בחלקת המגורים של הנחלה". וזה נוסח סעיף 4 הנ"ל המתוקן, שניכנס לתוקף ביום 24.12.2018 "4.1 תנאי לבצוע עסקה בהתאם להחלטה זו הנו הסדרת השימושים הלא מוסדרים בנחלה, ככל שישנם, לרבות תשלום בגין תקופת העבר ועד למועד ההסדרה בפועל והעמדת ערבויות להבטחת ההסדרה, בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ונוהלי הרשות.

...

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: בתביעה העיקרית: על הנתבעים 1 (מיכאלה) ו-3 (יהודה), ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן: את הסך 28,100 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (14.2.2018) ועד ליום התשלום בפועל; לאור השיהוי החריג ביותר בהגשת התביעה ולאור תוצאות פסק הדין אין צו להוצאות לטובת התובעת.

התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית ללא צו להוצאות.

בהודעות לצד ג': ההודעות לצד ג' נדחות ללא צו להוצאות.