תביעה לתשלום דמי לידה לעובדת שעבדה אצל קרוב משפחה

סעיף 158(1) לחוק המגדיר "מבוטח" לצורך הזכאות לדמי אבטלה קובע כי צריך שיתקיים בו, בין היתר, התנאי של היותו "עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו". סעיף 1 לחוק מגדיר "עובד" באופן הבא: "לרבות בן מישפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובילבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאלולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד". "בן מישפחה" מוגדר כך: "אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות". כלומר, החוק קובע שני תנאים מצטברים להכרה בהעסקה של קרוב מישפחה: האחד, הוכחת עבודה סדירה והשני, שאילו לא בוצעה העבודה על ידי בן המשפחה היא הייתה מבוצעת על ידי עובד אחר.

ימי העבודה בתביעה לדמי לידה נכתב שהתובעת הועסקה אצל האב חמישה ימים בשבוע[footnoteRef:33], בעוד שבתצהיר נטען שיעבדה רק ארבעה ימים בשבוע[footnoteRef:34].

...

הכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו הגענו למסקנה שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהתקיימו יחסי עובד ומעסיק בינה ובין אביה מחודש 1/2019 עד חודש 4/2019, כפי שיפורט להלן.

כללו של דבר: מהראיות והעדויות שהוצגו לפנינו שוכנענו כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לאב במהלך החודשים ינואר עד אפריל 2019.

סוף דבר התביעה נדחית.

מונחת לפנינו תביעה כנגד החלטת הנתבע לדחות תביעתו של התובע לתשלום דמי אבטלה בהעדר צבירה של תקופת אכשרה המזכה בדמי אבטלה.

היריעה המשפטית סע' 158 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), קובע מיהו מבוטח בפרק אבטלה – "תושב ישראל או תושב אירעי שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1, והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו". עובד מוגדר בסעיף 1 לחוק – "לרבות בן מישפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובילבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאלולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, "בן מישפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".

] בעב"ל (ארצי) 59047-10-13 מדלסי – המוסד לביטוח לאומי (20.1.2015) (להלן: "עניין מדלסי"), נקבע כי עובדת שהוכח שיעבדה בסדירות ובצעה עבודה שאילמלא היא, הייתה מתבצעת על ידי אחר, אינה 'עובדת' לעניין תחולת דמי האבטלה, משום שבית הדין הגיע למסקנה כי תכלית ההיתקשרות שם לא הייתה ליצירת יחסי עבודה.

וההסבר שנתן להסכמתו לעבוד כך – "ככה, זה כסף שמספיק לי לצרכים אישיים. זה לא המצב שאדם עובד במקום עבודה רגיל, פה אני עבדתי אצל אישתי ולכן זה שונה מהותית עובדתית. אני עובד לפי מה שהיא ואמרת (כך במקור), הצרכים שלי לפי ה 4000 ₪ שהיא משלמת לי פלוס מינוס ואז אני עושה בתמורה מה שהיא צריכה בגן. מעין כלבויניק" (ש' 97-93 להודעה לחוקר).

...

יוצא אפוא כי גרסת התובע לגבי היקף העבודה ומתכונתה לא הייתה עקבית ולא תאמה לעדויות מטעמו.

שוכנענו שהתובע ביצע עבודות בגן, בישולים ועבודות תחזוקה.

לאור האמור התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

מבוא וסקירת ההליך – תביעתה של התובעת הוגשה בגין מכתב הנתבע מיום 20.12.2020, שבו הודיע לה הנתבע על אישור התביעה לתשלום דמי פגיעה בגין מניגיומה פארהסגיטלית שמאלית באיזור פריטאלי, שנגרמה תוך כדי ועקב עבודתה.

במהלך ההליך הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מינוי מומחה/ית לרפואה תעסוקתית, על מנת שזה יחווה את דעתו המקצועית בסוגיית הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת בתקופה שבין חודש 2/2000 לחודש 2/2003, לבין האבחנה של סרטן שד, ועל בסיס התשתית הבאה, כדלקמן: "א. התובעת ילידת 1964, תושבת קריות, נשואה ואם לשלושה (לידת תאומים בשנת 1992 ולידה נוספת ב-1998), אחות במקצועה.

עקב רקע משפחתי של מספר סוגי ממאירויות אצל קרובי מישפחה התובעת אף עברה פעמיים בירור גנטי – בשנת 2016 ובשנת 2019, עם ממצאים שמשמעותם הקלינית אינה ידועה דיה.

עוד צוין, כי במחקרים קודמים נמצא קשר שכזה רק בקרב נשים שיעבדו בתקופות-עבר עם חשיפה משמעותית יותר, ויש צורך לאמת זאת במחקרים נוספים.

...

גם טענה זו דינה להידחות, היות שהמומחית כן התייחסה לנושא זה במסגרת תשובתה לשאלת ההבהרה הראשונה, שצוטטה כדלקמן.

נציין, כי מדובר בקביעה רפואית-עובדתית שנמצאת בגדר שיקול דעתה של המומחית, ולא מצאנו כל מקום להתערב בה; - התובעת טענה כי מעיון בנתוני הקרינה של התובעת עולה תמונה מעט שונה ממה שנקבע על ידי המומחית, היות שאכן במשך 9 חודשים אין רישום של רמת הקרינה, היות שהיא היתה נמוכה מרף הגילוי של הדוזימטר.

נפנה בהקשר זה לתשובתה של המומחית לשאלת ההבהרה האחרונה, שבם היא הבהירה כי היא היתה מודעת לנתון זה. לסיכום – דין התביעה שלפנינו להידחות וכך אנו מורים.

מהו השכר הקובע לתשלום גמלת שמירת הריון ודמי הלידה שלהם זכאית התובעת? - זו הסוגיה העומדת לפתחנו.

עוד טוען הנתבע, כי לאחר בדיקת פקיד התביעות, בהתאם לממצאים שהובאו בפניו ובהתאם לסמכותו, נקבע כי השכר שאותו קיבלה התובעת מעבודתה בעסק של בעלה, עמד על סך 2,000 ₪ שכן התובעת לא הוכיחה שיעבדה בהקף של משרה מלאה ולא הוכיחה כי הקף עבודתה תואם לשכר בשיעור של 12,000 ₪ כנתבע על ידה.

. לכלל, שאדם המבצע עבודה עבור חברה הוא גם "עובד" החברה, נקבעו חריגים, לגביהם אין חזקה שהאדם הנו עובד החברה ומי שטוען שהוא "עובד" עליו הנטל להוכיח עובדה זו. החריגים הם: (א) עובדי חברות משפחתיות ועובד אצל קרוב מישפחה; (עב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף צבי גרוסקופף; להלן: פרשת גרוסקופף; ההדגשות שלי - י.א.ש) וכך גם נפסק: "מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו, חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית, ולבשו אופי של יחסי עובד-מעביד, עליו לשכנע כי קיימת מערכת חובות וזכויות מכוח קשר חוזי" (דב"ע לג/0-159, בטי מרקו - המוסד, פד"ע ה' 134).

הלכה פסוקה היא, כי בבואנו לבדוק במקרה של העסקת בן מישפחה האם הסדר העבודה הנו אמיתי או פיקציה, שומה עלינו לשים לב לגובה תשלום השכר ולתקופת הדיווח על העבודה וכך נקבע בפסק דין גרוסקופף: "כאשר הצדדים הם קרובי מישפחה, יש מקום לבחון בקפידה את טיב היחסים שנוצרו: יחסים וולונטריים, התנדבותיים או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות, ויש לתת את הדעת, בין היתר, לסימני היכר כגון מסגרת שעות העבודה, שכר ריאלי או 'סמלי' וכדומה". (ראה גם: .

משאין חולק כי המעסיק ידע על כניסת התובעת להיריון בסמוך לתחילת ההריון וכאשר מיד בסמוך לאחר מכן החלה התובעת לעבוד בחברה בשכר שאינו תואם את ניסיונה המקצועי ואת ההוצאות המשפטיות שהוציאה החברה לפני ואחרי צאתה של התובעת לחופשת הלידה, ובהנתן כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת להוכיח כי השכר שסוכם איתה אינו בגדר פיקציה וכי עבדה בהקף מלא התואם את שכרה, הוא נטל מוגבר, לא מצאתי כי התובעת הרימה נטל זה. לפיכך, דין התביעה להדחות.

...

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

אלא שבניגוד לדברי התובעת, העיד בעלה כי הוא כלל לא עסק בנושא שכרה של התובעת וכי "אני העדפתי גם שהשותף שלי והמנכ"ל יתנהלו מולה יותר מאשר אני בגלל שאנחנו בעל ואשה" (עמ' 15 ש' 7-8 לפרוטוקול).

משאין חולק כי המעסיק ידע על כניסת התובעת להיריון בסמוך לתחילת ההריון וכאשר מיד בסמוך לאחר מכן החלה התובעת לעבוד בחברה בשכר שאינו תואם את ניסיונה המקצועי ואת ההוצאות המשפטיות שהוציאה החברה לפני ואחרי צאתה של התובעת לחופשת הלידה, ובהינתן כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת להוכיח כי השכר שסוכם איתה אינו בגדר פיקציה וכי עבדה בהיקף מלא התואם את שכרה, הוא נטל מוגבר, לא מצאתי כי התובעת הרימה נטל זה. לפיכך, דין התביעה להידחות.

אחרית דבר לאור כל האמור, התביעה נדחית.

לפנינו תביעתה של גב' טייץ לירז (להלן- התובעת) כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) כנגד החלטת הנתבע בדבר חישוב בסיס השכר לתשלום גמלת אמהות לתובעת (דמי לידה).

ביום 30.6.2021 התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה וצרפה את תצהיריהם של גב' בללי עינב, שיעבדה מיום 7/2017 עם אוהד טייץ, בעלה של התובעת והבעלים של טייץ מדיה ולאחר מכן המשיכה לעבוד בטייץ מדיה שהוקמה בחודש 5/2018 וזאת עד לחודש 8/2019.

וזאת אף על רקע ספק לקיום יחסי העבודה, שעה שהתובעת עבדה אצל בעלה כעזרה משפחתית ולא כעובדת שכירה מחודש 7/2017, כך שמתן דמי הלידה לתובעת מטיב עם התובעת, והחלטת הנתבע לגבי בסיס השכר לדמי הלידה של התובעת בדין יסודה[footnoteRef:22].

כאשר הצדדים ליחסי העבודה הם קרובי מישפחה על בית הדין לבחון בקפידת יתר את טיב היחסים שנוצרו ולקבוע האם לפניו מערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית, או שנוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות כפי שנהוג ביחסי עבודה.

...

עם זאת, לאור המסקנה אליה הגענו לעיל, ביחס לחקירתה של התובעת בנתבע וההסבר שניתן על ידה על אופי החקירה, לא מצאנו כי הייתה עשויה להיות תרומה רבה לעדותו.

] לאור העובדה כי תביעתה של התובעת התקבלה באופן חלקי בלבד, וככל שהיה הנתבע בוחן את טענותיה של התובעת לגופן ומשיב לה, ייתכן כי הליך דנן היה מתייתר, ולאחר שלקחנו בחשבון את כלל טענות הצדדים בדבר הוצאות שהועלו בסיכומיהם, מצאנו לפסוק לתובעת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪, אשר ישולמו לה תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, מצאנו לציין כי התקשורת בין באות כוח הצדדים בדיון שהתקיים ביום 25.5.2022 גלשה לפסים לא ראויים, לרבות העלאת טענות באופן לעומתי שאינו מכבד כעולה מפרוטוקול הדיון[footnoteRef:37].