הפרישי דמי הבראה
בהתאם לסעיף 15 לכתב התביעה עותר התובע לתשלום דמי הבראה בסך 29,400 ₪ ביחס לשבע שנות עבודה (במכפלת 420 ₪ ערך יום הבראה, לטענתו).
בהתאם לסעיף 7(א) לצוו הרחבה בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש 1998 (י"פ 4689, ל' בתשרי התשנ"ט, 20.10.1998, עמ' 189) לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד יהיה זכאי לתבוע דמי הבראה רק עבור תקופה של עד שנתיים לפני תום תקופת עבודתו (תיקון מס' 1 לצוו מיום 8.1.2017 ביטל הוראה זו, ראה: י"פ 7417, י בטבת התשע"ז, 8.1.2017, עמ' 1434, אולם על יחסי עבודה שהסתיימו טרם מועד פירסומו עדיין חלה מיגבלת השנתיים).
...
לפיכך, אף התביעה לפיצוי זה נדחית.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
הפרשי שכר בסך 2,536 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.3.2013 (אמצע תקופה).
בשים לב לפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק מחד גיסא, אך לאחר שפסקנו לתובע חלק מזכויותיו הסוציאליות שלא שולמו בתקופת העבודה, מאידך גיסא, אנו מחייבים את התובע בתשלום מופחת של הוצאות לנתבע, בסך 3,000 ש"ח.
ניתן היום, ה' טבת תשפ"ג, (29 דצמבר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.