תביעה לתשלום דמי ארנונה ואגרת מים לתשלום דמי שכירות בגין חנות

בפניי תביעה לתשלום דמי שכירות עבור חנות ברח' קנדי 15 באור עקיבא ששכר הנתבע מהתובעת.

כן נקבע בו כי על השוכר לשאת בכל התשלומים החלים על החנות, כגון ארנונה, מים, חשמל, גז, דמי ועד בית וכדומה.

לא היה בפיו הסבר ממשי לכך שלא שילם את דמי השכירות בגין התקופה בה שכר את החנות ולכך שהפר בכך את תנאי ההסכם, מלבד הטענה כי החנות הסבה לו הפסדים, נימוק שכמובן אינו יכול להצדיק הפרת ההסכם מצידו.

בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות והחזר אגרה בסך 600 ₪.

...

באשר לטענת הקיזוז של הנתבע לגבי לחשבון החשמל, אני קובעת כי זו נטענה בעלמא ולא הוכחה כדבעי וכנדרש.

מנגד, מקובלת עליי עדותה של התובעת, כי הנכס היה סגור ולא היתה בו צריכת חשמל.

סוף דבר אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪.

לאור האמור עתרה בזק לחיוב הנתבע בסעדים המפורטים בכתב התביעה, לרבות תשלום דמי שכירות בגין התקופה שלא שולמה (בנכוי סכום הערבות הבנקאית שחולטה), תשלומי חשמל ומים שלא שולמו, פיצוי מוסכם בגין האיחור בפנוי (ולחלופין דמי שימוש ראויים בגין תקופה זו), פצויי קיום (בגין התקופה שעד סוף תקופת הסכם השכירות), וחיוב בגין עלויות השבת מצב המושכר לקדמותו.

מעבר להפרה שעניינה אי תשלום דמי השכירות כמפורט לעיל, הפר הנתבע את ההסכם במספר אופנים, עליהם עמדתי לעיל, ואין צורך להרחיב עליהם את הדיבור, ובין השאר, בכך שביצע במבנה עבודות בנייה ללא היתר ועקב כך הוגש כתב האישום; השכיר את המושכר בשכירות משנה ללא קבלת אישורה של בזק מראש ובכתב (סעיף 13.1.1 להסכם השכירות – ראו עדותו של הנתבע בעמ' 75 לפרוטוקול, ש' 9-15); הפעיל במקום עסק אחר מזה שנכתב במטרת השכירות (חנות ירקות / יממית; סעיף 4.1 להסכם השכירות – ראו עמ' 78 לפרוטוקול ש' 25 עד עמ' 79 ש' 19); פעל בנגוד לדיני התיכנון והבנייה ודיני רשוי עסקים (סעיפים 4.2-4.3 להסכם השכירות); ביצע שינויים במושכר ללא הסכמת בזק מראש ובכתב (סעיף 10.1 להסכם השכירות), ועוד.

המשמעות היא, כי יש לחייבו בתשלום דמי שכירות, ארנונה, חשמל ומים שלא שולמו עד למועד ביטול ההסכם, ובפיצוי המוסכם מכוח הסכם השכירות, בגין התקופה שבה איחר בפנוי לאחר ביטול ההסכם.

נוסף על כך, יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך 34,972 ₪ בגין אגרת בית משפט כפי ששולמה, ובשכר טירחת עו"ד בסך 60,000 ₪.

...

התביעה שכנגד מן המובא לעיל עולה, כי משמצאתי כי הנתבע לא ביטל את הסכם השכירות חרף הגילוי אודות זכויות בזק במושכר, ומשלא מצאתי ממש בטענותיו כי בזק הטעתה אותו ברכיבים נוספים, מסרה לו מושכר אשר אינו תואם את המוסכם, הפרה את ההסכם עימו או פעלה כלפיו בחוסר תום לב – הרי שדין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש והן נדחות.

התביעה שכנגד נדחית ללא צו נוסף להוצאות.

אלו רכיבי התביעה בקליפת אגוז: דמי שכירות ראויים בסך 4,700 ₪ לחודש בצרוף מע"מ בגין התקופה שמחודש אוגוסט 2018 עד פינוי החנות בחודש ספטמבר 2019 – ובסך הכול 76,986 ₪ בגין ארבעה-עשר חודשים (להלן חוב דמי שכירות), חוב לרשות המקומית בגין ארנונה ומים בסך 4,106 ₪ לתקופה 11/2018 עד 9/2019 (להלן חוב לרשות המקומית), סך של 4,905 ₪ שהתובע שילם בגין חוב ועד בית עד חודש 9/2019 (להלן חוב ועד בית) וסך של 105,300 ₪ – העלות הכרוכה בהשבת מצבה של החנות לקדמותו באופן שתואם את חיובי הנתבעים לפי הסכמי השכירות, זאת על-בסיס חוות-דעת שערך שמאי מטעם התובע, מר יריב דרורי (להלן השמאי).

בפסק הפינוי הוצהר, בגדרי הסכמות הצדדים: "הנתבעים ימשיכו לשהות בנכס המושכר, מושא התביעה, עד ליום 31.7.2018 ובכפוף לקיום התנאים הבאים"; החיובים שנימנו בפסק הפינוי – חיוביו של שוכר החנות בנוגע לתשלום דמי שכירות לעבר ולעתיד ובאשר לפינוי החנות והשבתה למשכיר – הוטלו באורח ברור ומפורש על שני הנתבעים.

בפסק הפינוי אשר ניתן בהסכמה, מבוקשו של התובע ניתן לו; נקבע כי החל מיום 1.7.2017 ועד תאריך הפינוי המוסכם, 31.7.2018, ישלמו הנתבעים דמי שכירות חודשיים בסך 3,000 ₪ בצרוף מע"מ. נובע מכך שלשיטתו של התובע, סכום זה ביטא דמי שכירות ראויים בגין החנות על רקע כלל נתוניה ומשכם של יחסי השכירות, זאת אף בהנתן הצורך להגיש נגד הנתבעים את תביעת פינוי.

בכל הנוגע לתשלומים אשר חלים על המושכר, נכללה בחוזה הוראה זו בסעיף 12(א): "השוכר ישלם בתקופות השכירות את חשבונות המים, חשמל, ארנונה כללית, פינוי אשפה לעירייה, אגרת שלוט (אם יותקן) וטלפון, לרבות מיסים ממשלתיים ועירוניים למיניהם המוטלים על המשתמש בנכס המושכר". בסעיף 12(ב) התחייב השוכר להעביר את החיובים הללו על שמו.

...

התביעה מתקבלת אפוא בחלקה, כמפורט להלן.

הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד סכומים אלו: דמי שכירות בסך של 17,550 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (6.2.2020) עד יום פסק-הדין, חוב בגין תשלומי חובה בסך 750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהגשת התביעה עד יום פסק-הדין, אגרת משפט (מחצית ראשונה) בסך 3,239.34 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה (6.2.2020) עד יום פסק-הדין, שכר התייצבותו של עו"ד שטיירמן בסך 1,755 ₪ בערכי יום פסק-הדין ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בגין חיובם של הנתבעים בסעיף זה בסך של 3,510 ₪ בערכי יום פסק-הדין (להלן יחד החיוב המשותף לנתבעים).

אני מורה על העברת הפיקדון לתובע באמצעות בא-כוחו, תוך זקיפתו כתשלום בגין החיוב המשותף לנתבעים כהגדרתו לעיל.

תביעת בעלי הנכס הועמדה על סך כולל של 439,516 ₪ בגין: דמי שכירות שלא שולמו (חודש יולי 2019; חודשים פברואר עד יולי 2020 כולל) (52,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף); אי-מתן הודעה מוקדמת והפסד דמי השכירות שניגרם כתוצאה מכך (חודשים אוגוסט עד נובמבר 2020 – 35,000 ₪ כולל מס ערך מוסף), כמו גם תשלומי ארנונה בהם נאלצו לשאת בעלי הנכס בתקופה זו (חודשים יולי עד נובמבר 2022 – 26,078 ₪); חוב בגין חשמל בסך 25,039 ₪; נזקים שנותרו במבנה (80,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף) ועלות שכ"ט השמאי (7,500 ₪ בתוספת מס ערך מוסף); פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם השכירות, ובפרט אי תשלום דמי שכירות במועד מיום 2.7.2019 ועד יום 29.12.2020 (יום הגשת התובענה הראשונה), ובסך 546 ימים במכפלת 400 ₪ פיצוי מוסכם בגין כל יום איחור, ובסך הכל 218,400 ₪ בתוספת מס ערך מוסף.

לכן גם מטעם זה הם אינם חבים בתשלום דמי שכירות בגין ההודעה המוקדמת, כמו גם לא חייבים בגין תשלומי ארנונה ואגרת שמירה לאחר עזיבת הנכס.

גם ביחס לסוגיה זו, הלכה למעשה, אין בין הצדדים מחלוקת על נקודה מרכזית אחת: התשלום בגין השמוש בחשמל, כמו גם החיבור הראשי, נעשו על ידי חברת עציון, והיא זו שחייבה את שתי הדיירות הנוספות (חנות הכסאות וחברת סיגל) בגין חלקן בסך החיוב שהוצג על ידי חברת החשמל.

שלישית, הנכס שהושכר היה מחובר לחשמל וגם למים; והנכס חיוב בתשלומי ארנונה ודמי שמירה על ידי עריית חולון.

...

על כן, דין טענת חברת סיגל לתשלום בגין בעלויות המעבר (68,960 ₪) ועלות שכר עובדים שהושבתו בשל המעבר (35,000 ₪) להידחות.

בחינת טענה זו, הראיות, ובפרט עדות השמאי לחמני, מביאני למסקנה, כי דינה להידחות.

סיכום נוכח כל האמור – דין תובענת חברת סיגל ושוחט (תיק 33749-03-21) להידחות, ודין תובענת בעלי הנכס (תיק 35752-11-21) – להתקבל חלקית.

התביעה הועמדה לצרכי אגרה על סך של 180,000 ₪.

כך גם נטען לחוב ארנונה ומים של הנתבע, אך התובע לא דרש אותו בתביעה זו. התובע צירף בתיק המוצגים מטעמו טבלה המפרטת את החיובים, התשלומים שבוצעו בכל חודש ואת יתרת החוב.

מאחר שבתביעת הפינוי נקבע כי הנתבע הפר את החוזה בין הצדדים לאחר שלא שילם דמי שכירות, ומאחר שקביעה זו מהוה מעשה בית דין בהליך זה וממילא נקבעה גם בפסק דין זה לעיל, יש לקבוע כי ההודעה על ביטול החוזה שנמסרה על ידי התובע לנתבע ביום 14.5.2019 ודרשה פינוי הנכס תוך 7 ימים הנה הודעה כדין.

כך גם לא הוצגה כל דרישה של הנתבע בזמן אמת מהתובע לשאת בעלות השפוץ או לקזז מדמי השכירות בשל כך. יתרה מכך, גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבע כי התובע הוא זה שהיה צריך לשאת בעלות חלק מעבודות החשמל שבוצעו, לא הוכח על ידי הנתבע מה עלות עבודות אלו.

ככל שאכן היה שרוי התובע במצוקה כלכלית, הדבר רק מגביר את הנזק שניגרם לו על ידי הנתבע כאשר הפר את החוזה, לא שילם את מלוא דמי השכירות עליהם סיכמו הצדדים, ולא פינה את החנות לאחר ביטול החוזה, כאשר בכל החודשים בהם החזיק את החנות לאחר ביטול החוזה לא שילם כלל דמי שכירות לתובע.

...

כאשר נשאל האם את מפתח החנות החזיר לתובע רק ביום 18.8.2020 השיב: "לא נראה לי כי היה לו מפתח קודם והוא נעל אותי מחוץ לחנות במשך חודשים..." (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 30).

המסקנה היא כי אין לקבל את טענת הנתבע באשר להפרת החוזה על ידי התובע.

לפיכך ישלם הנתבע לתובע סך של 199,000 ₪; וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ והוצאות משפט.