תביעה לתשלום גמול שעות נוספות בגין אי רישום מלא של שעות עבודה

] אשר לעמדתנו – כפי שנראה בהמשך הדיון, הוכח כי התובע עבד בהקף ניכר ורחב מזה ששולם לו בפועל, וכי הוא זכאי להפרשי שכר בגין גמול שעות נוספות ועבודה בימי מנוחה בגין אי-תשלום שעות העבודה במלואן, לפי החזקה הקבועה בדין.

] "כללו של דבר: מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחת מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה, כבמקרה של עובדים סיעודיים. בכל המקרים האלה, די בכך שהעובד הוכיח את מתכונת העבודה בכללותה, והוא אינו נידרש להוכחת מדויקת של שעות עבודתו." דברים אלה קיבלו משנה תוקף לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, שניכנס לתוקפו ביום 1.2.2009.

בין השאר נאמר בו, כדלקמן: "(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רשומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו;

...

] - אשר לטענות הקיזוז החדשות שהועלו בסיכומי הנתבעת (למשל – אי-מתן הודעה מוקדמת[footnoteRef:69]), הרי שטענות אלה הועלו לראשונה בשלב זה, ומשכך דינן להידחות.

סוף דבר לסיכום – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל באופן חלקי, ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים, כדלקמן: גמול שעות נוספות – סך של 55,834 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממחצית תקופת עבודתו של התובע (15.12.2017, לנוחיות החישוב) ועד למועד התשלום בפועל; הפרשות פנסיוניות בסך של 14,246 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממחצית תקופת עבודתו של התובע (15.12.2017, לנוחיות החישוב) ועד למועד התשלום בפועל; פדיון דמי חופשה בסך של 6,148 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום עבודתו של התובע (30.9.2019) ועד למועד התשלום בפועל; מענק שנתי בסך של 320 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום עבודתו של התובע (30.9.2019) ועד למועד התשלום בפועל; פיצוי בגין תלושי שכר פגומים בסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד הגשת התביעה (2.2.2020) ועד למועד התשלום בפועל.

מנגד, יצוין כי הנתבעת חויבה בסופו של דבר בסכומים לא מבוטלים.

כן נרשם כי יתכנו שעות נוספות בהקף של 40 שעות חודשיות נוספות ללא תוספת שכר, כשהשכר המוסכם עמד על סך של 14,500 ₪ ברוטו (נספח א' לכתב ההגנה).

ביום 8.4.19 הגיש התובע כתב תביעה במסגרתו תבע הפרישי שכר וכן פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן ההשתלמות ולביטוח מנהלים של התובע, פצויי פיטורים והלנת פצויי פיטורים, פיצוי בגין אי תשלום גמול עבודה בשעות נוספות, הפרישי שכר, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ובגין הנפקת תלושי שכר כוזבים וכן פיצוי בגין אי מתן אישור על תקופת העבודה.

בהסכם העבודה של התובע נכתב כי "עבודה בהקף משרה מלאה (186 שעות) עם שכר גלובלי, 5 ימים בשבוע כאשר יתכנו שעות נוספות בהקף של 40 שעות חודשיות נוספות". התובע היתקבל לעבודה כמפקח ומנהל פרויקטים כאשר מעדותו שלו עלה כי הוא היה 'אדון לעצמו' במובן זה שהיה עצמאי ולא תחת פקוח מנהליו, תוך שאישר כי לא היתה הגדרת שעות (ע' 20 ש' 21).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה הקטן בלבד.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי ביצוע מלוא ההפרשות לפנסיה בסך של 5,263.24 ₪ ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2017 (המועד בו היו צריכים להיות מועברים ההפרשים).

בהתאם, אנו קובעים שהתובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

איננו סבורים שהעובדה שבשני תלושי השכר הראשונים של התובע לא היה רכיב של שעות נוספות גלובאליות כדי לשנות את ההסכמה בין הצדדים, ואנו מקבלים את טענת הנתבעת שמדובר בטעות.

הפרש תשלום בגין הודעה מוקדמת ובגין תגמולים כפי שפורט בכתב התביעה, התובע קיבל תשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 6,650 ₪, ותביעתו היתה כי יש להכליל בתשלום שהוא קיבל גם את רכיב שעות נוספות גלובאליות.

תחילה נציין, כי בתלושי השכר של התובע נרשמו מלוא שעות עבודתו (מבלי להפחית הפסקה) ואולם איננו סבורים שיש לכך כל נפקות, שכן בגין עבודתו בשעות נוספות שילמה הנתבעת לתובע סכום קבוע בגין שעות נוספות גלובאליות, ועל כן, לא ניתן ללמוד מתלוש השכר שהנתבעת התכוונה או לא התכוונה לשלם עבור הפסקות.

...

מכל מקום, שוכנענו כי מנהל הנתבעת הקשיב לדברי התובע, בירר את גרסתו, והחלטתו הסופית לפטרו ניתנה אחרי שקילה ואחרי שקיבל את ההתייחסות של סהר.

מכל המפורט לעיל, לאחר שלקחנו בחשבון כי הנתבעת לא ערכה לתובע שימוע בהתאם להוראות הפסיקה מחד, ומאידך לקחנו בחשבון כי מהות השימוע – דהיינו מתן אפשרות לתובע להשמיע את עמדתו לגבי פיטוריו כן התקיימה וכי דבריו נשקלו על ידי מנהל הנתבעת, וכשלקחנו בחשבון את תקופת עבודתו הקצרה של התובע בנתבעת וכן את אופן התנהגותו אשר הביאה לפיטוריו, אנו סבורים כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה של 3,000 ₪.

כפי שפורט לעיל, אנו סבורים כי הכללת תוספת שעות נוספות גלובליות בשכרו הקובע של התובע נעשתה כהטבת שכר ולא כטעות, ועל כן, איננו מקבלים את טענת הנתבעת בעניין זה. סוף דבר תביעת התובע ברכיבים הבאים התקבלה, כאשר על הנתבעת לשלם לו כדלקמן:- הפרש פיצויי פיטורים בסך 4,559 ₪.

נוכח האמור, בכתב התביעה עתר התובע לסעדים הבאים: פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד) בסך 2,500 ₪; פיצוי מכוח חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך 5,000 ₪; גמול שעות נוספות בסך 11.767.5 ₪; גמול עבודה בשבת בסך 5,800 ₪; חופשה שנתית בסך 7,840 ₪; דמי חגים בסך 4,472 ₪; דמי הבראה בסך 5,922 ₪; החזר נסיעות בסך 5,325 ₪; הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים בסך 25,754.6 ₪; קרן הישתלמות בסך 11,740.57 ₪; הודעה מוקדמת בסך 5,824 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין והפרת חובת השימוע בסך 5,000 ₪; ופיצויי הלנת שכר לשיקול דעת בית הדין.

לאורך כל תקופת העסקתו עבד במשרה מלאה בתוספת שעות עבודה בשבת ושעות נוספות רבות.

בסעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, שעניינו נטל ההוכחה, נקבע כי "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רשומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו..." בסעיף 26ב(ב) נקבע כי "על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות". הנתבעת לא הציגה בפנינו דוחות נוכחות של התובע בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, ונציגיה העידו כי לא פיקחו על שעות עבודתו של התובע וכי הם אינם יודעים האם התובע החתים כרטיס נוכחות (ע' 20, ש' 7-10).

אמנם, הנתבעת הציגה בפנינו דוחות היתחשבנות עם מר חוטה עבור מספר חודשים, בהן צוין ההקף החודשי של שעות העבודה של התובע (נספח ב' לתצהיר מר זנו).

...

משכך, תביעה זו נדחית.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שאנו קובעים כי על הנתבעת חלה אחריות אזרחית מכוח החוק להגברת האכיפה לתשלום הסכומים הבאים לתובע: גמול שעות נוספות בסך 11,767.5 ₪; גמול עבור עבודה בשבת בסך 5,800 ₪.

התביעה לפיצוי בגין מסירת הודעה לעובד ואי מסירת תלושי שכר, קרן השתלמות, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצויי הלנת שכר – נדחית.

לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, ביום 3.10.2019 הגיש המערער נגד המשיבה תביעה לתשלום גמול שעות נוספות ועבודה בימי מנוחה, דמי חגים, החזרי נסיעות, פדיון חופשה שנתית והבראה, גמולים פנסיה, פצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצויים בגין אי מתן הודעה בכתב בדבר תנאי עבודה, תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי הלנת שכר.

בית הדין הוסיף כי "מתכונת עבודה הקובעת שכר שעתי בערכי נטו הוכרה בפסיקה והיא מקובלת לרוב בהעסקתם של עובדים שמעמדם בישראל אינו מוסדר". על כן, גם העובדה שרכיב פצויי פיטורים ופנסיה נמוך משמעותית מהשיעור המגיע על פי הדין, אין בכך כדי להביא לקבלת טענת המערער, כיוון שמר לוין העיד כי היה מודע לכך שהמערער זכאי בסיום עבודתו לסכומים נוספים בגין רכיב זה. לעניין גמול השעות הנוספות הגלובאלי ששולם לעובד, נפסק כי לא הוכחו מלוא התנאים הנדרשים בהתאם לנפסק בע"ע (ארצי) 23402-09-15 אוריאל ברד – קנסטו בע"מ (28.2.17).

נפסק כי חרף היצטברות כל אלה, ובהתאם לדיון בדבר פיקטיביות תלושי השכר, "לא מצאנו כי ההסכמה של הצדדים לתשלום 'שעות נוספות גלובאליות' היתה פיקטיבית. זאת, כיוון שאין מחלוקת שהמערער נידרש לעבוד בשעות נוספות, כך שלכל היותר המחדלים בתעוד שעות עבודתו של התובע או רישום מדויק בתלושי השכר מקשה על חישוב הסכומים המגיעים לתובע". אחר זאת, ערך בית הדין תחשיב גמול שעות נוספות המגיע לעובד (על יסוד שכר בסך של 30 ₪ לשעה ו- 32 ₪ לשעה), וקבע שיש לדחות את הטענה שרכיב גמול השעות הנוספות הגלובאלי ששולם על פי תלושי השכר היה פקטבי.

בית הדין ציין (בעת הדיון על פיקטיביות תלושי השכר) כי אמנם דמי החגים שולמו כנגזרת של שעות עבודה בפועל לא רק בחודשים בהם חלו חגים, אולם "מדובר בהסדר חשבונאי שאינו פסול כשלעצמו, בהתאם להסכמת הצדדים וככל שבבחינת הרכיב תיתקבל תוצאה לפיה התובע קיבל את התשלום לו הוא זכאי על פי דין". התביעה לרכיבי פדיון החופשה והחזר הוצאות הנסיעה נדחתה על פי הנתונים בתלושי השכר, ומשלא נימצאו טעויות בחישוב שערכה המשיבה ביחס לרכיבים אלה.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

בעניין לוקטוש נפסק כי – "גם אם מתקיים נימוק המצדיק חיוב בהפקדת ערובה – אי פירעון הוצאות שהוטלו בעבר על המערער – אין בנימוק זה לבדו כדי לסיים את הדיון בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה. ראשית, יש לערוך איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו בערעור, וזאת על יסוד מכלול הנסיבות במקרה הקונקרטי, לרבות סיכויי הערעור. שנית, ככל שהמסקנה היא שיש מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה, הרי שגם בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לערוך את האיזון הראוי בין זכויות הצדדים". בענייננו, קבעה הרשמת כי נקודת האיזון בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכות המשיבה לגבות את הוצאותיה אינה פטור מלא מהפקדת ערובה אלא היא חיוב המערער בהפקדת ערובה בסכום מתון יחסית – 2,500 ש"ח. גם אם לנוכח טענות המערער ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, לא מצאנו כי בענייננו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בשיקול דעתה של הרשמת ושינוי החלטתה.

סוף דבר: הערעור נדחה.