תביעה לתגמולי ביטוח חיים מפוליסה של מעביד

נוכח סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969 (להלן- חוק בית הדין לעבודה), על רקע פסק הדין של בית המשפט העליון רע"א 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ נ' פלונית (מיום 21.3.2016)(להלן- פרשת מנורה), כמו גם שני פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים ת"א (מחוזי ת"א) 21937-11-17 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מיום 21.6.2019)(להלן- עניין פלוני) ורע"א (מחוזי מרכז) 49111-03-19 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' נ.י. (מיום 2.4.2019) (להלן – עניין נ.י.) ובשים לב לעובדה כי הפוליסה נשוא התביעה איננה "קופת גמל" כמשמעה בחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן- חוק הגנת השכר) שכן בין הצדדים מיתקיים קשר חוזי בלבד, ללא כל קשר בין מעסיק לעוסק וללא קיום יחסי עבודה, הרי שבית הדין נעדר סמכות לידון בתביעה.

לדידו, הפרשנות הראויה לחוק בית הדין לעבודה היא כזו המסמיכה את בית הדין לעבודה לידון בתביעות הנוגעות לכלל מוצרי החסכון הפנסיוני הקיימים בישראל – ביניהם הסדרי פנסיה תקציבית; קרנות פנסיה (לרבות קופות גמל כמשמעותן בחוק קופות גמל); פוליסות ביטוח חיים למקרה של מוות או אבדן כושר עבודה; פוליסות ביטוח לקיצבה; פוליסות ביטוח הוניות; וקופות גמל לתגמולים שאינה קופת ביטוח – בלא תלות בשאלת יחסי העבודה, או באופי הסיכסוך.

שכן, תביעות שעילתן בשאלה האם מבוטח נקלע למצב של אובדן כושר עבודה, בין מכוח פוליסה של ביטוח מנהלים ובין מכוח פוליסת ביטוח פרטית, כבעניינינו, בה קיימת הרחבה לאובדן כושר עבודה, הינן תביעות הזהות במהותן.

...

מאחר שהמשיב הוא עצמאי שבוטח על ידי המבקשת בפוליסת ביטוח חיים ושילם את הפרמיות בעצמו, לא ניתן לראותו משום עובד ולפיכך נתקבלה בקשת "הפניקס". המשיב הגיש ערעור לבית הדין הארצי (עע (ארצי)44592-04-17 אטיאס מרדכי –הפניקס חברה לביטוח בע"מ (מיום 12.4.2018) ובפסק דין שניתן על ידי הרכב בראשות כב' הנשיאה וירט ליבנה נקבע, כי "במהלך הדיון בערעור הודיע בא כוח המשיבה כי הוא מסכים שההליך הנדון לפנינו יוחזר לדיון בבית הדין האזורי לעבודה, מבלי לפגוע בטענותיו וכי הערעור יתקבל... לאור האמור לעיל הערעור מתקבל, ועניינו של המערער יוחזר לדיון בבית הדין האזורי לעבודה". כפי שניתן ללמוד מכלל ההחלטות עליהן עמדתי לעיל, ומהשורה התחתונה של פסק דינו של בית הדין הארצי כאמור, הדרישה לצורך קביעת הסמכות היא מהות העניין, קרי עיסוק בתחום הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב, ולא בזהות הצדדים; שכן נכללו בה עצמאים מזה, ומשווקים פנסיוניים, מזה, כאשר כל אחד בתורו אינו נכנס, בהתאמה, להגדרה הצרה של המונח "עובד" מזה, ו"קופת גמל", מזה.

סבורני, כי יש ליתן להגדרת המונח "קופת גמל" בסעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה משמעות רחבה אשר תכניס תחת כנפיו תביעה לתגמולי ביטוח מכוח פוליסות ביטוח פרטיות, שיש בהן הרחבה –כיסוי – פיצוי בעד רכיב של אובדן כושר עבודה.

אשר על כן, הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית להידחות.

בתיק זה הגיש התובע תביעה כספית לתשלום תגמולים מכוח פוליסת ביטוח חיים, נכות ואובדן כושר עבודה, בשל הנכות והפגיעה בכושר העבודה שנגרמו לו בעקבות תאונת עבודה שארעה לו בזמן עבודתו בשירות מעסיקתו, שהנה גם בעלת הפוליסה.

סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 אשר דן בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, קובע בסע"ק (א)(3) כדלקמן: "(3) "בתובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן ב חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי העניין וכן כל תובענה לקיצבה הנובעת מיחסי עבודה". מלשון הסעיף הנ"ל עולה, כי סמכות בית הדין לעבודה מתפרשת גם על תובענות בין חברים לבין קופות גמל, כהגדרתם בחוק הגנת השכר.

...

בכתב ההגנה מטעמה אישרה הנתבעת קיומה של הפוליסה, אך טענה כי יש לדחות את התביעה, בין מסבות הקשורות בתנאי הפוליסה ובין משום הכחשת המצב הרפואי לו טוען התובע בכתב תביעתו.

לאחר ששקלתי את נימוקי הבקשה ובשים לב להלכת מנורה מבטחים, שוכנעתי לקבל את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

סיכומו של דבר, בהינתן הדעת להגדרתה של הנתבעת כקופת גמל, ובשים לב לכך כי הפוליסה הונפקה במסגרת יחסי העובד והמעביד שבין התובע לבין מעסיקתו, בעלת הפוליסה, ולנוכח קביעותיו של בית המשפט העליון בהלכת מנורה מבטחים, שוכנעתי כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה.

אשר על כן, אני מורה על סילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית לדון בה. לאור השלב המוקדם בו נמצא ההליך ולפנים משורת הדין, איני עושה צו בגין הוצאות.

עסקינן בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה נטען מכוח שתי פוליסות ביטוח – הראשונה, פוליסת ביטוח מנהלים שמספרה 17173399, הכוללת כסוי לשיחרור מתשלום פרמיה במקרה של אבדן כושר עבודה שהפרמיות בגינה משולמות על ידי המעסיק (להלן: "הפוליסה הראשונה").

הפוליסה השנייה, פוליסת ביטוח חיים שמספרה 16864801, הכוללת כסוי לתשלום פיצוי חודשי בגין אבדן כושר עבודה שהפרמיות בגינה משולמות באמצעות הוראת קבע של מעסיקתו של התובע (להלן: "הפוליסה השנייה").

לבקשתה צרפה הנתבעת תצהיר של ראש צוות תביעות אבדן כושר עבודה באגף ביטוח החיים אצל הנתבעת, אשר אישרה כי התובע שותף, מנכ"ל ומבעלי השליטה בקבוצת מעוף (ע.י.) בע"מ כהצהרתו, כי התובע בוטח באמצעות מעסיקתו בפוליסה הראשונה ואף דמי הפרמיה בגין הפוליסה השנייה שולמו על ידי מעסיקתו.

...

לאחר שעיינתי בבקשת הנתבעת להעברת הדיון, בתשובת התובע ובתגובת הנתבעת, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל, ואנמק.

וכדברי כב' השופט רובינשטיין: "סבורני, כי פרשנות המאפשרת הכללתן של כלל תביעותיהם של עובדים ומעסיקים נגד קופות הגמל, בלא תלות באופיה של המחלוקת או בסוג הקופה, בגדרי סמכותם של בתי הדין לעבודה, מתיישבת עם לשון סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה כמו גם עם תכליתם של בתי הדין לעבודה כפי שהוצגה מעלה. הלוא הם העוסקים בתחום הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב, ובהם יושבים שופטים מקצועיים ונציגי ציבור הצוברים מומחיות מיוחדת לעניין. פרשנות זו מעצבת כלל אחיד וברור, אשר יוביל – דומה – לחיסכון בהתדיינויות ובזמן שיפוטי וימנע כל מה שמערכת שיפוטית הוגנת ותכליתית תצפה להימנע הימנו." (ר' הלכת מנורה, פס' ל"ג לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין).

סיכום מכל הטעמים שפורטו לעיל, בנסיבות דנן ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה זו. משלא הותיר התובע הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, משהתנגד לבקשה וחייב את הנתבעת בהוצאות נוספות להגשת תגובה – אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום ללא קשר לתוצאות ההליך.

תביעה לתגמולי ביטוח חיים על פי פוליסה שערך לתובע מעבידו באמצעות סוכן הביטוח של המעביד.

...

סבור אני שיש לדחות טענה זו מהסיבות כדלקמן: 1) התובע העיד שהחתימה על מכתב ההסכמה לביטול הפוליסה אינה חתימתו.

לכן יש לדחות את תביעתו בגין השבת הפרמיות ששולמו.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: 1) את הסך 107,920 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (14.2.12) ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

על-פי האמור בפוליסה, בעלת הפוליסה היא המעסיקה של המנוח, ג. דובינסקי ושות' בע"מ, והמבוטח הוא המנוח.

בעדותה תיארה נציגת המבטחת כי יש לשלם את תגמולי הביטוח למוטבים לפי הפוליסה, אישרה שהטוענת היא המוטבת לפי הפוליסה, וכן שידוע למבטחת ממועד הגשת התביעות כי המוטבת היא הטוענת – האלמנה (בין היתר בפרו: 8; ש: 3).

בהקשר זה הפנו הטוענים 1 – 3 לכך שעל-פי המידע בטבלה המנוח היה מבוטח לפי פוליסת ביטוח חיים נוספת אצל המבטחת, ויתכן שכוונתו של המנוח בנספח לבקשה לשינוי מוטבים היא להביא לשינוי מוטבים באותה פוליסה ולא בפוליסה נושא התביעה כאן.

...

המסמכים נשמרו אצל המנוח, ולכן סבירה יותר המסקנה שמסמכים אלה משקפים את הציפייה הסבירה של המנוח ושל המוטבת בכל האמור בהוראות הפוליסה (ושלא בהסתמך על האמור בדו"חות תקופתיים שלא הוצגו ואף לא ברור אם צוין בהם המידע לגבי זהות המוטבים).

אמנם אין בעצם תשלום דמי הביטוח כשלעצמו כדי להקנות לאלמנה מעמד של מוטבת מכח הפוליסה, אך בהתחשב באופי הסוציאלי של ביטוח המנהלים הכולל גם רכיב של חיסכון ופיצויים, יש בחיים המשותפים כדי לחזק את המסקנה בדבר זהות המוטבת.

סוף דבר – הטוענת 4 היא המוטבת בפוליסה נושא התביעה והזכאית לתגמולי הביטוח לפיה.