התובעת טוענת כי העדרותה מעבודה לתקופה ממושכת זו (כ- 18 חודשים) נבעה מפגיעותיה בתאונה נשוא התביעה, ולפיכך – כך לשיטתה – יש לחייב את הנתבעת לפצותה בגין הפסדי שכר מלאים (קרוב ל- 70,000 ₪ לאחר ניכוי תגמולי המל"ל).
עוד יוער, כי מדו"ח הוועדה הרפואית לעררים (מיום 20.5.2015) ניתן להבין שעלו קשיים מסוימים מבחינת מהימנות (ראו הממצאים שפורטו בסעיף 7 לדו"ח).
כך למשל, במסמך רפואי מיום 15.12.2014 כתב האורתופד המטפל שהתובעת "יכולה לחזור לעבודה". זאת ועוד: התובעת נישאלה בשאלון אם הוצעה לה מאז התאונה עבודה על-ידי גורם זה או אחֵר, ותשובתה הייתה: "לא יכולתי לחזור לעבוד אצל רמי לוי, כי יש שם הרבה רעש ועבודה בלחץ, ובעקבות התאונה נהייתי רגישה מאוד לרעש וקשה לי מאוד לעבוד בלחץ. חפשתי לבד עבודה ומצאתי בשופרסל, שם העבודה רגועה יותר, עבודה שאמנם קשה לי, אך לא היתה לי ברירה...". עינינו הרואות, כי בתצהיר תשובות לשאלון התובעת מייחסת לתאונה רגישות לרעש וקושי לעבודה בלחץ, זאת ללא בסיס של-ממש.
יתרה מכך, התובעת אינה טוענת ובודאי אינה מוכיחה כי עשתה ניסיון לחזור לעבודתה (או לעבודה אחרת) בתום תקופת אי הכושר (אזכיר כי מדובר בתקופה לא מבוטלת של שלושה חודשים), ולוּ בהקף משמרות קטן יותר.
בפועל, מצאתי כי טענותיה של התובעת יש בהן מעין ניסיון "להביא ראיות לסתור", בלי לעבור את המסלול הקבוע בדין לצורך כך. קיים קושי ברור בטענתה של באת-כוח התובעת בסיכומים, כי המוסד לביטוח לאומי קיפח את התובעת וכי חרף העובדה ש"אנו לא עונים לקריטריונים שיצדיקו הבאת ראיות לסתור", על בית המשפט להניח מצב רפואי שונה, שכן זה "מדבר בעד עצמו".
עם זאת, לאחר ששמעתי את התובעת ונתתי את דעתי למכלול החומר שלפניי, לטענות הצדדים, לאופי עבודתה של התובעת (הכרוך בהפעלה של היד), לטיב הפגיעות ולטיפולים שעברה בתקופה שלאחר התאונה, מצאתי כי מעבר לתקופת אי הכושר, שבגינה זכאית התובעת לפצוי מלא, יש להכיר בחודשיים נוספים שבהם הגריעה מיכולת ההישתכרות גבוהה יותר מהנכות הרפואית הזמנית שנקבעה במוסד לביטוח לאומי.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אולם זאת באופן חלקי בלבד; שהרי ככלל אין לפסוק את מלוא הפצוי האפשרי על דרך השיגרה (וודאי בהעדר נכות צמיתה), אלא יש להתאים את שיעור הפצוי לנסיבות.
...
למעשה, מהתיעוד הרפואי עולה שהתובעת אמנם התלוננה באופן עקבי על כאבים, אך הבדיקות האובייקטיביות לא הצביעו על ממצאים משמעותיים, ולגבי בדיקות ה- US שנערכה לפי הנחיית הועדה הרפואית לעררים, הרי שנקבע כי "אין ממצא ב U.S היכול להסביר את חוסר תפקוד גפה שמאלית עליונה ולכן הועדה אינה מוצאת קשר סיבתי בין תלונותיה במרפק שמאל לתאונה הנדונה".
סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כי בשל פגיעתה בתאונה היא לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודה אף לאחר תום תקופת אי הכושר והנכות הזמנית.
בפועל, מצאתי כי טענותיה של התובעת יש בהן מעין ניסיון "להביא ראיות לסתור", בלי לעבור את המסלול הקבוע בדין לצורך כך. קיים קושי ברור בטענתה של באת-כוח התובעת בסיכומים, כי המוסד לביטוח לאומי קיפח את התובעת וכי חרף העובדה ש"אנו לא עונים לקריטריונים שיצדיקו הבאת ראיות לסתור", על בית המשפט להניח מצב רפואי שונה, שכן זה "מדבר בעד עצמו".
עם זאת, לאחר ששמעתי את התובעת ונתתי את דעתי למכלול החומר שלפניי, לטענות הצדדים, לאופי עבודתה של התובעת (הכרוך בהפעלה של היד), לטיב הפגיעות ולטיפולים שעברה בתקופה שלאחר התאונה, מצאתי כי מעבר לתקופת אי הכושר, שבגינה זכאית התובעת לפיצוי מלא, יש להכיר בחודשיים נוספים שבהם הגריעה מיכולת ההשתכרות גבוהה יותר מהנכות הרפואית הזמנית שנקבעה במוסד לביטוח לאומי.
עם זאת, בנסיבות העניין, בשים לב לתקופת אי הכושר והנכות הזמנית, לאחר ששמעתי את טענותיהן של התובעת ובתהּ ושקלתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, ולאחר שבחנתי בעיון רב את התיעוד הרפואי ואת הקבלות שהוצגו, נחה דעתי כי יש מקום לפסיקת סכום גלובאלי, המשקף את נתוני התיק.
סוף דבר: הפיצוי המתקבל עומד על סך של 20,500 ₪; מסכום זה יש לנכות אך ורק את גמלת הנכות מעבודה (אין לנכות את דמי הפגיעה שכבר הובאו בחשבון לעיל).
