תביעה לשכר עבודה ופיצויי הלנת שכר נגד מעסיק ובעל עסק

לפנינו תביעה בגין שכר עבודה, פצויי הלנת שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, גמול שעות נוספות והפרשות לקרן פנסיה.

אין בעובדה כי הצדדים, והתובע בפרט, חפצו לתעד את משיכת כספים מהנתבעת באמצעות תלושי שכר כדי להקים יש מאין "יחסי עובד ומעביד" בשעה שגם התובע וגם הנתבע משכו מהנתבעת את אותו הסכום החודשים הזהה - 7,000 ₪.

התובע הגיש תביעה נוספת כנגד הנתבעים לבית המשפט השלום בפתח תקווה להחזר הלוואה בסך 200,000 ₪, שממנו הופחת הסכום שהוחזר בפועל בהתאם לתלושי השכר.

על כן, אנו סבורים שקיימות שתי מערכות יחסים שונות ומקבילות בין הצדדים: אחת – שלפיה התובע היה בגדר "עובד" של הנתבעת, הונפקו לו תלושי שכר והוא פעל בשם הנתבעת; ושניה – מערכת היחסים שבין התובע ובין הנתבע, שלפיה הראשון השקיע סך של 200,000 ₪ בנתבעת, וסכום זה נרשם בספרי החברה ובתלושי השכר של התובע כ"הלוואה" או "הלוואת בעלים". אשר ליחסי העבודה שבין הצדדים, מדובר בעילה שבסמכות של בית הדין לעבודה, לפי הוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

העקרונות בעיניין הרמת מסך הם: "הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כשנהוג במסחר של ימינו" (ראו דב"ע לח/3-52 ליאור ברגר ואח' - ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', 435 וחיבורה של ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההיתאגדות במשפט הישראלי" (1967) וסקירתה ב"הפרקליט" כרך כ"ה עמוד 462).

...

אנו סבורים שלא מתקיימים התנאים שנדרשו בפסיקה על מנת להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת ולכן דין התביעה האישית כנגד הנתבע להידחות.

לסיכום נוכח האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: סך של 125,000 ₪ בגין שכר עבודה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.15 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה כנגד נתבע 2 נדחית.

לפני תביעת התובע לתשלום שכר עבודה בגין חודשים יוני עד ספטמבר 2013, בסך של 29,000 ₪ וכן לפצויי הלנת שכר.

מעבר לכך טענה הנתבעת כי תביעתו של התובע, הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי ניכר של כשש וחצי שנים, כחלק מרצונו לנקום בתובעת, כאשר מעולם לא פנה לנתבעת בטענה לתשלום שכר עבודה כנטען על ידו, הגם כי ידע את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה ולמרות כי בשנת 2017 הגיש כנגד הנתבעת תביעה בעיניין אחר.

ובהמשך צוין (עמוד 15): "עצם העובדה שכל אחד מהבעלים או השותפים בתאגיד תורם לו בדרך שונה ואף במידה שונה, אינה מאיינת מניה וביה את אמתות התאגיד, הבעלות או השותפות. כך למשל יתכנו מצבים שבהם בעלי מניות בחברה או שותף בשותפות ישקיע מהונו הפינאנסי, ובעל מניות או שותף אחר ישקיע מסגולותיו המקצועיות...". אמנם, אין חולק כי הנתבעת הייתה הבעלים הרשומים של העסק וכי התובע הציג תלושי שכר, שלטענתו הוצאו לו על ידי הנתבעת ונושאים את שם העסק ועל כן לכאורה הציג ראיות שיש בהם להטיות את הכף לעבר קיומם של יחסי עובד ומעסיק.

...

יחד עם זאת מצאתי, כמפורט לעיל, כי אין באמור כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי ועצם העובדה כי כל אחד מהשותפים תורם לו בדרך אחרת ושונה אינה מאיינת את אמיתות השותפות (ראו לעניין זה ספרם של דוד א.פרנקל וצבי פרנקל, דיני השותפויות בישראל, מהדורה שלישית תשפ"א – 2020, עמ' 15).

אין בידי לקבל את טיעוני התובע בדבר פניותיו לכאורה לנתבעת לקבל את שכרו, אשר לא נתמכו בכל ראייה שהיא, וביתר שאת כאשר התובע נקט בהליך משפטי בשנת 2017 כנגד הנתבעת , כך שתמוהה טענתו, אם אכן פנה לנתבעת ולא קיבל את שכרו, הכיצד לא הגיש תביעתו זו עוד קודם לכן.

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, משהתובע לא הוכיח כי היה עובד הנתבעת וכי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעסיק - התביעה נדחית.

העובדות הרלוואנטיות: הנתבע בעל עסק לעבודות ביניין ושיפוצים.

לטענת הנתבע, התובע הועסק בתפקיד צבע, ולכן אינו נימנה עם בעלי התפקידים העונים להגדרת "עובד שיפוצים". המסגרת המשפטית: בסעיף 6 לצוו הרחבה ענף הבניין 2015 נקבע, כי "מעסיק בתחום השיפוצים" הוא: מעסיק שעיקר עסוקו בעבודות שקום, שימור ושדרוג מבנים בהתאם לסיווג 131 לרשימת הענפים המפורסמת מטעם רשם הקבלנים.

בהודעה לעובד על המעסיק לפרט את תנאי העבודה של העובד בעניינים המנויים בסעיף 2 לחוק, ובכלל זה – "תאור עקרי התפקיד". בהתאם לסעיף 5א לחוק הודעה לעובד, בתובענה של עובד נגד מעסיקו, בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה כאמור, תהיה חובת ההוכחה בעיניין הרלוואנטי על המעסיק.

לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה הקונקרטי, אני פוסקת לזכות התובע פצויי הלנת שכר בסכום קצוב ומעמידה אותם על סך 3,500 ש"ח. סוף דבר: נדחית התביעה לתשלום שכר עבודה לחודש ספטמבר 2020 ולתשלום חלף הודעה מוקדמת לפיטורים.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע, בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים: (א) הוצאות אש"ל בסכום של 1,180 ש"ח. (ב) פיצוי בגין הפקדות מעסיק לתגמולים ולפיצויים בסכום של 2,265.6 ש"ח. (ג) פדיון חופשה שנתית בסכום של 960 ש"ח. (ד) פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסכום של 1,500 ש"ח. (ה) פיצוי בגין אי מסירת תלוש שכר לחודש אוגוסט 2020 בסכום של 1,000 ש"ח. (ו) פצויי הלנת שכר בסכום של 3,500 ש"ח. הסכומים המפורטים בסעיף 46(א) עד 46(ג) יישאו הפרישי הצמדה וריבית מיום 15.7.2020 (מחצית תקופת העבודה) ועד התשלום המלא בפועל.

...

על כן, נדחית טענת הקיזוז.

  נדחית טענת הנתבע שתלושי השכר מהווים תחליף להודעה וכוללים את מלוא המידע אותו חייב המעסיק לפרט בהודעה על תנאי העסקה.

לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה הקונקרטי, אני פוסקת לזכות התובע פיצויי הלנת שכר בסכום קצוב ומעמידה אותם על סך 3,500 ש"ח. סוף דבר: נדחית התביעה לתשלום שכר עבודה לחודש ספטמבר 2020 ולתשלום חלף הודעה מוקדמת לפיטורים.

לפנינו תביעה לתשלום שכר עבודה, עמלות מכירה, פיצוי בגין הלנת שכר, פיצוי בגין לשון הרע, פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה, פדיון חופשה ודמי נסיעות.

על כן, הסכמת הצדדים בעל פה היא זו שמחייבת את הנתבע ביחס לחודש ספטמבר 2016, הואיל הצדדים נהגו בפועל בהתאם להסכמה זו. לטענת הנתבע, משהתובעת סירבה לחתום על הסכם עבודה חדש, הוא הודיע לה כי תנאי שכרה ישארו כפי שסוכמו מלכתחילה.

בעת פסיקת פצויי הלנה, יש למצוא את האיזון הנכון בין גורם ההרתעה מחד, לבין הטלת מעמסה בלתי יחסית על המעסיק מאידך (ראו ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות נ' ג'וליה מימון, (פורסם בנבו) עבודה ארצי כרך לג (36) 25).

מאידך, מצאנו להביא בחשבון לעניין פצויי ההלנה גם את טענת הנתבע שלפיה סבר כי לא מוטלת עליו חובת תשלום עמלה ביחס לעסקה שבוטלה וכי מטעם זה נוצרה המחלוקת בין הצדדים לעניין גובה השכר לו זכאית התובעת.

התביעה לתשלום פיצוי בגין לשון הרע לטענת התובעת, לאחר שנתגלעה בין הצדדים מחלוקת לעניין גובה שכר העבודה, הנתבע הגיש נגדה תלונת שוא במישטרה בגין "גניבה" על מנת לפגוע בה ובשמה הטוב; הנתבע התלונן במישטרה כי התובעת גנבה את התרשומת שהיא ערכה במהלך העבודה ובו פירטה את העיסקאות שביצעה.

...

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: שכר עבודה בסך 2,421 ₪ בצירוף פיצויי הלנה בסך 2,000 ₪.

יתר תביעות התובעת- נדחות.

הנתבעת תשלם את הוצאות התובעת בסך 1,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

לטענת התובעת במהלך כל תקופת עבודתה לא קיבלה תלושים או שכר עבודה ובתביעה דנן היא עותרת לסעדים הבאים: שכר עבודה בסך 7,200 ₪ לחודש עבור 35 חודשים – 252,000 ₪, בצרוף פצויי הלנת שכר.

לא הוכחה בפנינו הטענה כי הוצא כנגד התובעת צו הרחקה ולא הוכחו הטענות בדבר גניבה מהעסק (ממילא לא היתה מחלוקת בדבר פצויי הפיטורים אשר כאמור שולמו).

התובעת הייתה זכאית להפרשות מעסיק רק לאחר 6 חודשים ממועד תחילת העסקתה (אוגוסט 2015) ובסך כולל של 11,033 ₪, לפיכך, התובעת זכאית לפצויי חלף הפרשות מעסיק לפנסיה בסך 6,818 ₪ (נעיר כי סכום החסר המפורט בסעיף 9 לעיל כולל הפקדות לפיצוים ואולם כאמור שולמה לתובעת השלמה לפצויי פיטורים מלאים).

אשר לראשון – לא הובהר הבסיס המשפטי לתביעה והיא נדחית בזאת; אשר לשני – התובעת צרפה את תלושי השכר לכתב התביעה ובנוסף, בשים לב לכך שמדובר בעסק משפחתי בו נהגה התובעת מנהג בעלים, לא מצאנו יסוד לפסיקת פיצוי עונשי.

...

מכיוון שסכום התביעה ברכיב זה אינו חורג מהפסיקה בעניין זה, אנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 5,000 ₪, בגין פיטורים שלא כדין.

אשר לראשון – לא הובהר הבסיס המשפטי לתביעה והיא נדחית בזאת; אשר לשני – התובעת צירפה את תלושי השכר לכתב התביעה ובנוסף, בשים לב לכך שמדובר בעסק משפחתי בו נהגה התובעת מנהג בעלים, לא מצאנו יסוד לפסיקת פיצוי עונשי.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: דמי הודעה מוקדמת בסך 7,250 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 23.11.2017.