תביעה לשחרור כלב שהושם בהסגר

לטענתו התובע שיקר כי כלבו נשך אותו וכתוצאה מכך הושם כלבו בהסגר של 10 ימים, ממנו שוחרר ללא הגבלה.

לטענתו של הנתבע, חקיקה ראשית גוברת על תקנה עירונית בהקשר זה. הדין מטיל אחריות מוחלטת על בעליו של כלב שגרם נזק גוף, היינו ללא קשר לשאלה אם היתה התרשלות מצדו, כפי שקובע סעיף 41א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים." זאת ועוד, סעיף 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג-2002 קובע: "המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן - החצרים), אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר." אין מחלוקת כי שני הכלבים היו קשורים ברצועה.

...

בכל הקשור לחובה לעשות כן סעיף 9(ב) לחוק עזר לירושלים (פיקוח על כלבים וחתולים) התשל"ח-1978 אכן קובע, כי: "בעל כלב חייב למנוע את הכלב מלצאת מחוץ לתחום ביתו, אלא אם הכלב מוחזק בידי אדם והוא שור ברצועה ולפיו זמם." אלא שמקובלת עלי טענתו של הנתבע שבענין זה גוברת החקיקה הראשית המאוחרת על חקיקת המשנה שקדמה לה, כפי שנפסק ברת"ק 18480-02-16 רינת דוויק-סיקסק נ' יצחק מימוני [28.3.2016]: "אכן, סעיף 9(ב) לחוק עזר לירושלים (פיקוח על כלבים וחתולים), התשל"ח-1978, חייב שימת זמם, בלא הבחנה אם מדובר בכלב המוגדר כמסוכן אם לאו. ברם, על פי החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, אשר נחקק בשנת 2002, חובה זו הוגבלה לכלבים שהוגדרו מסוכנים על פי החוק. הגדרה זו אינה חלה על הכלב נשוא הדיון... יש ממש בטענת המבקשת שהסדר כללי זה נועד להחליף את ההסדרים המקומיים שנהגו בסוגיה זו עד לחקיקתו". מכל מקום, די לטעמי בעדותו של התובע כי ננשך על ידי כלבו של הנתבע בצירוף המסמך הרפואי מטר"ם בו נרשם כאמור בזמן אמת, כדי לקבל את טענתו של התובע כי כלבו של הנתבע נשך אותו.

בנסיבות אלה, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהנפילה נגרמו דווקא על ידי כלבו של הנתבע (ולא כלבו של התובע בצירוף מצבו הרפואי של התובע) וממילא אין בידי לקבוע כך. סיכומם של דברים: כלבו של הנתבע נשך את התובע והוא חב בנזקים שנגרמו לו בגין נשיכה זו. לא הוכח כי יתר הנזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מנפילתו, נגרמו לו על ידי כלבו של הנתבע ועל כן אין מקום לחייב את הנתבע לפצותו בגינם.

כמו כן ישלם הנתבע לתובע את הוצאותיו (אגרת בית משפט) ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

לטענתו, הוא אינו חייב דבר לתובע ודוקא התובע הוא זה שמחויב לשפותו בגין הנזקים הרבים שנגרמו לו כתוצאה מהגשת התלונה כנגדו במישטרה והסגר בו הושם כלבו כתוצאה מהארוע.

"ש. שאתה טוען בסעיף 6 של כתב התביעה, שהוא שיסה בך את כלבו, למה הכוונה? ת. אחרי שהוא רץ כימעט איזה 30 מ' אלי.... ש. מהר הוא רץ אליך? ת. די מהר. ש. ואיפה היה הכלב שלו? ת. ביד שלו. ביד הימנית הייתה לו אבן, הוא רץ אלי איך שהוא היתקדם הוא תפס את האבן והוא הכניס לי את האבן בראש ובשנייה הזו, איך שהוא הכניס לי את האבן, הכלב קפץ עלי....ש. האם הכלב היה עם מחסום? ת. לא." (עמ' 15 שורות 30-31, עמ' 16 שורות 1-7 לפרוטוקול).

בעוד שבתצהירו הצהיר הנתבע כי לאחר ששחרר את לסתות הכלב מבגדי התובע החל התובע לרוץ וכתוצאה מכך נפל התובע ונחבל, הרי שבעדותו במישטרה של הנתבע 1 אין כל אזכור לנפילת התובע.

...

לאחר שעיינתי בראיות בטענות הצדדים לעניין זה ובראיות שלפני הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענת הנתבעת 2 לעניין זה. סעיף 3 לפרק ט' של הפוליסה קובע : "הסיכונים המכוסים- חבות לתשלום פיצויים לצד שלישי אשר תוטל על המבוטח על פי החוק בגין מקרה ביטוח אך לא כאשר תוטל במישרין ובעקיפין, מתוך או בקשר עם: ...

לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת 2 חבה ביחד ולחוד, כמבטחת הנתבע 1, עם הנתבע 1 בנזקי התובע, כפי שפורט לעיל, פרט לפיצוי העונשי אותו פסקתי לחובת הנתבע 1 בגין עוולת התקיפה.

סוף דבר, אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 3000 ₪.

התובע טען כי הכלב היה קשור ברצועה ארוכה ומשוחררת אותה החזיקה אשה מבוגרת שמאוחר יותר התברר לו שהיא שכנה של בעלת הכלב ושמרה עבורה על הכלב בהיעדרה.

למחרת פנה התובע למשרד הבריאות והגיש תלונה שבעקבותיה הושם הכלב בהסגר.

כפי שקובע סעיף 41א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים." מוסיף וקובע סעיף 41ב' לפקודה, כי לא תהיה לבעלי הכלב הגנה אלא אם הנזק נגרם עקב אחד משלושה תרחישים המנויים בפקודה כדלקמן (אשר הנטל להוכיחם מוטל על הבעלים): "בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה-

...

אין בידי לקבל גם את טענת ה"תקיפה" שנשמעה מפי הנתבעת, שכן אין מחלוקת כי התובע לא "תקף" לא את הכלבה ולא את הגב' גולדמן.

בעדותה אישרה הנתבעת, בסופו של דבר, כי כבר הוגשה נגדה בעבר תביעה בגין נשיכה של הכלבה וכי ניתן בתביעה זו פסק דין ביום 3.5.07 (ת/2) ממנו עולה, כי הכלבה נשכה פעם נוספת אף קודם לתביעה הקודמת שהוגשה וכי היא אף הוזהרה כי אין להסתפק ברצועת האנטי-סנפינג המדוברת.

כמו כן הנתבעת תשלם לתובע את הוצאותיו (אגרת בית המשפט) וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

בהמשך לכך, פנה התובע למשרד הבריאות בתלונה והכלב הושם בהסגר.

על כל פנים - ולשם השלמת התמונה - נציין את סעיפי החוק המבססים את אחריותו של הנתבע לעניין זה, היינו סעיפים 41א-41ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), המטילים אחריות חמורה על בעל הכלב: בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.

וכן הוראת תקנה 18 לתקנות הסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ה-2005: אורך הרצועה באמצעותה מוחזק כלב מחוץ לחצרים לא יעלה על 5 מטרים ובילבד שאורכה וטיבה יאפשרו למי שמחזיק בכלב לשלוט בו, בכל רגע, ולמנוע מהכלב להשתחרר ממנה או לפגוע באחרים.

...

לסיכום: יש לפסוק לתובע פיצוי בסך כולל של 26,205 ₪ + 21,838 ₪ + 27,952 ₪ = 75,995 ₪ בגין הפסד שכרו לעבר.

ואולם, לאור אי-הבהירות שתוארה לעיל ביחס להשתכרותו של התובע לאחר האירועים וביחס למקצועו, ולנוכח טיב פגיעתו וההנחה כי התובע בכל זאת ישתכר במומו, אני סבורה כי במקרה זה יש ליישם את הכלל המקובל בנוגע ל"חצי אקטוארי" ולפסוק לתובע כמחצית מסכום זה, קרי 109,000 ₪.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובע סך של 202,000 ₪ לפי הפירוט הבא: הפסד שכר לעבר-55,000 ₪ הפסד שכר לעתיד-109,000 ₪ כאב וסבל-36,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד-2,000 ₪ סך הכול-202,000 ₪ לסכום זה יתווספו שכר טרחת עורך-דין בסך של 13%, וכן החזר האגרה ששילם התובע, אם שילם.

ביום 30.8.2015 הגישה התובעת תביעה, במסגרתה עתרה להורות לנתבעים לשחרר כלב שבבעלותה, אשר הושם בהסגר, בצד סעדים נוספים, הנוגעים לעיון במסמכים ומתן פרטים בקשר למתלוננת.

...

מנגד, משעה שדרשה את המסמכים מלכתחילה, על מנת להבין מדוע עליה להסגיר את כלבה, אני סבור כי לא היתה מניעה אמיתית מבחינת הנתבעים לאפשר לה לעיין בדו"ח הפעולה מיום 27.8.2015, בנסיבות העניין שלפני.