לפנינו תובענה במסגרתה עותר התובע לסעד הצהרתי לפיו יש לאפשר לו פדיון הכספים שנצברו לזכותו בנתבעת במשיכה חד-פעמית.
בהתאם, על פי לשון התקנה עצמה, הביטוי "המועד המאוחר מביניהם" אינו מתייחס לחלופה של "קבלת קצבת זקנה" אלא רק לשתי החלופות האחרות(שישים ימים ממועד הזכאות לקבלת קצבה או שישים ימים מהמועד בו נותקו יחסי עובד ומעביד בין המבוטח לבין המעביד האחרון שביטוח או בקרן, המאוחר מבין השניים).
זכות זו היא חריגה במהותה, כאשר תכליתה העיקרית של הקרן היא תשלום קיצבאות – ר' בעיניין זה עניין פלונית (ע"ע (ארצי) 61886-02-19 מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ – פלונית (26.8.2019)) –
"קרן פנסיה הנה אחד המכשירים החברתיים, אשר באמצעותה אם וככל שיארע לאחד מעמיתיה ארוע מזכה (כגון, אובדן כושר עבודה, הגיעו לגיל פרישה ועוד) נפרסת בפניו רשת מגן כלכלית. רשת זו היא אחד המרכיבים ממארג רשתות המגן, הכולל גם את הרשת הציבורית על פי חוק הביטוח הלאומי ורשת ביטוחית-פרטית, ככל שהפרט ערך לעצמו כזו. בהתאם להיגיון חברתי זה כבר נפסק כי "ככלל, תכליתה של קרן הפנסיה היא תשלום קיצבאות באירועים מזכים ולא תשלום של סכומים חד פעמיים" [הציטוט מעניין גולדשטיין.
אכן, לפני תיקון 192 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 משנת 2017, הגדיר החוק האמור את הקצבה אותה מקבל כל מי שהגיע לגיל פרישה – 'קצבת זקנה' (כיום המונח הוחלף ל'גמלת אזרח ותיק'), כך שניתן היה להבין את מקור טעותו של התובע.
אין כל הסבר לכך שהתובע החליט לגשת למשרדי הנתבעת דוקא בחודש אוקטובר 2016, אם לא שהיה מודע לכך שעליו להסדיר עניניו "בתוך 60 יום" (מסיום עבודתו , כסברתו- ב31.8.16)– (ודוק בלשונו בעדותו בעמ' 8 ש'25-29 כי ברור שידע את מיגבלת הזמן מראש אלא רק סבר שהיא נספרת מעת פרישתו ממשרד החינוך)זאת ידע , כך נראה מתוך מכתב 10/15 (ולכל הפחות מהעולה מדוחות הרבעוניים שקבל- שלגביהם טען שלא עיין בהם באופן מעמיק- ע מ' 7) הינה כי כן, אין מדובר במבוטח שכלל לא היה מודע להוראות את התקנון, אלא בכזה שהיה מודע לכך שיש הגבלה של זמן ואף ידע שמדובר בהגבלה של 60 יום ופעל על פיה, אלא שטעה לחשוב כי זו נמנית החל מיום פרישתו בפועל.
...
אנו סבורים כי ההוראה הרלוונטית בעניינו מצויה בס' 15 לתקנון האחיד, המאפשרת היוון 25% מהקצבה, במקביל לקבלת קצבת זקנה, כאשר הסכום שהוון מקוזז מקצבת הזקנה החודשית.
סוף דבר
התביעה נדחית.
בנסיבות העניין כאשר תקלה שנובעת מעצם נכונות התובע להאריך את תקופת עבודתו במדינה, היא שהביא למכשלה ביכולתו להוון קצבתו, לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.