העובדה שהתובע "פספס" ב - 11 ימים את האפשרות להנות מהיעדר הצורך ליצבור תקופת אכשרה בשל כך שהתחיל בעבודתו המועדפת בחלוף 11 יום מסיום שנתו הראשונה, אינה מאפשרת לנו לקבוע כי הנתבע טעה עת דחה את התביעה לקבלת מענק עבודה מועדפת, אלא רק להצטער שהמחוקק בחר להוסיף את המיגבלה הזאת שברי כי יש בה כדי להקשות על החיילים המשוחררים שלמענם חוקק סעיף 174 לחוק ולקוות שייעשה שינוי במיגבלה הנ"ל, שינוי אשר יהיה בו כדי לאפשר ליותר חיילים משוחררים שתרמו למדינה, כדוגמאת התובע,להנות מההטבה של מענק עבודה מועדפת.
...
אם לתובע שהתחיל לעבוד 11 ימים לאחר תום השנה תוכר התקופה כמייצרת זכאות למענק "עבודה מועדפת" לפנים משורת הדין, אזי דבר זה פותח פתח לשאלות ותביעות נוספות כדוגמת: מדוע לא לתת את המענק גם לחייל שהתחיל לעבוד בעבודה מועדפת אחרי 15 ימים או 20 ימים או 30 יום אפילו? הרי אין לדבר סוף.
למעשה, בחינת האמור בפסיקה ובדברי החוק, בהקשר של תכליתו וכן בחינת עניינו של התובע מובילה למסקנה כי בהקשר זה הדרך בה פעל האחרון לא פגעה בתכלית החוק ולכן, קיווה ביה"ד כי הנתבע יוכל לאשר את תביעת התובע, כפי שניתן להתרשם מההחלטה שנתן בסיום הדיון המוקדם, אלא שלמרבה הצער, משהודיע הנתבע כי אינו יכול לעשות כן, הגענו לכלל מסקנה כי החוק לא מאפשר לנו להסתפק רק בעובדה שהדרך בה פעל התובע לא פגעה, לכאורה, בתכלית החוק, שהרי כפי שהדבר עולה מציטוטי סעיפי החוק הרלוונטיים, אשר מצאו ביטוי בטענות ב"כ הנתבע (סעיף 4 דלעיל) וכן ב"מסגרת הנורמטיבית" (סעיף 6 דלעיל), החוק פוטר חייל משוחרר רק בשנתו הראשונה לאחר השחרור מתקופת אכשרה לצורך זכאות לדמי אבטלה.
בחרנו להביא את טענות באת כח הנתבע בצורה מפורטת הואיל ומצאנו שבשלהן וחרף רצוננו לעזור לתובע, לא נוכל לעשות כן וזאת בדיוק מהטעמים שפורטו על בסעיף 4 לפסק דין זה ובשל לשונו החד משמעית של החוק.
סוף דבר - לנוכח האמור לעיל ובלב כבד לא נותר לנו אלא להורות על דחיית התביעה.
