תביעה לקביעת זכאות לדמי פגיעה לאחר תאונת עבודה

השופטת חני אופק - גנדלר לפנינו שני ערעורים המעלים שאלה משפטית דומה, והיא - כיצד ייקבע בסיס השכר לנפגע בעבודה, כאשר מדובר במחלת מיקצוע או פגיעה כתוצאה ממיקרוטראומה, אשר להן תקופת חביון, כך שהנכות נוצרה לאחר סיום תקופת העבודה שבה נגרמה הנכות, והשכר במועד הווצרות הנכות נמוך מהשכר בתקופה העבודה שבה נגרמה הנכות? במקביל להליכים אלו נדונו בפנינו הליכים מקבילים בעיניין הנידון: עב"ל 25217-06-21 שקולניק - המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 9545-04-21 לוי - המוסד לביטוח לאומי, ובגדרם ניתן ביום 9.6.2022 פסק דין, אשר הנו פסק הדין המנחה בעיניין זה (להלן – עניין שקולניק).

בית הדין האיזורי סקר את המסגרת הנורמאטיבית, ממנה הסיק כי: "22. שילוב הוראות סעיפי החוק שצוינו מביא לכלל מסקנה כי מאותו רגע שבו המבוטח אינו יכול לעבוד, בין אם בעבודתו ובין אם בעבודה אחרת, נולדת הזכות לקבלת "דמי פגיעה". מועד זה הוא "המועד הקובע" לעניין גיבושה של הזכות לדמי פגיעה.

אשר למועד האחיד, הגענו למסקנה כי: "48. הינה כי כן, כאשר הפגיעה בעבודה נוצרת בדרך של מקרוטראומה או מחלת מיקצוע אזי תחשיב בסיס השכר ייעשה, ככלל, בשים לב לשכר במועד תחילת הנכות. זאת, כיוון שבמועד זה התגבשה לראשונה עילת התביעה מכוח עילת המקרוטראומה או מחלת המיקצוע, ולכן רעיונית רק אז "מגיעים לראשונה דמי פגיעה", כלשון סעיף 98(א) לחוק.

 הראציונאל העומד מאחורי דרך חישוב זו הוא לשמור על כך שהכנסת נפגע העבודה אחרי התאונה או מחלת המיקצוע לא  תפחת מהכנסתו לפניה.

...

בחוזר המוסד משנת 2016 עוגנו עקרונות לתחשיב שכר הבסיס תוך שנשלל הסדר הבחירה ותחת זאת נקבע כי התחשיב יהא "לפי שלושה החודשים שקדמו למועד בו מגיעה לראשונה דרגת נכות". בעניין שקולניק קבענו כי: "59. ... לצורך הדיון נניח כי חוזר 2016 בא בעקבות האמור בפסק הדין בענין זרה (אשר הוא אף נזכר בו), וכי הוא נועד לשקף את הדברים שנאמרו בפסק הדין האמור. בכך לא מצאנו טעם לפגם בהתנהלות המוסד. נהפוך הוא, טוב עשה שהתאים את המדיניות בחוזרים היוצאים תחת ידו להלכה הפסוקה בענין. משכך, לטעמנו, המיקוד הראוי אינו בחוזרים אלא בדרך פרשנות סעיף 98(א) לחוק, כשמלאכת פרשנות הדין ממילא נתונה לבית הדין (השוו בהיקש: דנא 4960/18 ש‏ולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.5.18))". לאור האמור לעיל, יש להגדיר את המועד הקובע, אשר בזיקה לו יחושב בסיס השכר, כמועד תחילת הנכות, ולא המועד בו נרכשה הנכות, ולכן דין טענה זו בשני הערעורים להידחות.

סוף דבר – דין הערעורים להידחות.

בנסיבות הענין, ומשהערעורים העלו שאלה הראויה לדיון – לא מצאנו מקום לחייב בהוצאות.

דיון והכרעה נקדים ונציין כי לאחר שמיעת העדויות ושקילת מכלול הראיות, לא שוכנענו כי התובע הישתכר שכר חודשי של 15,134 ₪ בתקופה הרלוואנטית לתביעה ולכן אין לקבוע כי שגה הנתבע בקביעתו לעניין חישוב דמי הפגיעה/הגימלאות להן זכאי המבקש עקב פגיעתו בארוע מיום 2.9.19, שהוכר כתאונת עבודה.

...

בסופו של יום הובהר כי כלל המסמכים שהגיש מר סלימאן ביום 6.1.22 לא היה בהם כדי לסייע בהוכחת השכר לו טוען התובע, שכן הנתונים אליהם הפנה מר סלימאן ושכביכול מתעדים תיקונים לשכר, לא תוקנו בסופו של דבר על ידי הנתבע, וזאת "בגלל אי המצאת הוכחות ואסמכתאות על מהות התיקון, ונימוק מתאים מהמייצג".[footnoteRef:39] זאת ועוד, התובע טוען כי החברה ניסתה להסדיר חובות מול הנתבע, כאשר ביום 1.5.19 נערך הסדר תשלומים עבור חוב עבר בסך 134,645 ₪ ובנוסף נעשה הסדר כלפי העתיד באמצעות חמש המחאות על סך 24,000 ₪ כל אחת (ת/3).

] לסיכום עדותו של התובע הייתה לא מהימנה ורצופה סתירות.

על יסוד כל האמור התביעה נדחית.

ביום 9.8.2021 התובע הגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין התאונה מיום 4.7.2017.

טענות הנתבע התביעה לדמי פגיעה ולהכרה בפגיעה מיום 4.7.2017 כפגיעה בעבודה כפועל יוצא התביעה לקביעת דרגת נכות הוגשו בשיהוי ניכר, למעלה מ – 4 שנים לאחר מועד הווצרות העילה.

זכויות המבוטח במוסד לביטוח לאומי קבועות בחוק ובתור שכאלה קיימת חזקה כי המבוטח יודע את מכלול זכויותיו וחובותיו וכך נקבע בעב"ל 1112/01 נוגידאת ראתב נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 18.5.2003): "אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... טעונו של המערער כי הוראות ונהלי המוסד אינם נהירים לו אינו טיעון, שהרי אי ידיעת החוק אינה מהוה טעם לפעולה באיחור." מכאן, שגם אם פקידה של המוסד לביטוח לאומי לא ידעה את התובע בדבר הזכויות של נפגע עבודה והמועדים להגשת תביעה לדמי פגיעה ולקביעת דרגת נכות, אין בכך כדי להאריך לתובע את תקופת התשלום למפרע.

...

כך גם, אין בידי לקבל את טענת התובע ולפיה העדר חשבון בנק מנע ממנו את הגשת התביעה.

על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

בהחלטה נקבע שהארוע בעבודה מיום 4.2.20 לא גרם לנזק גופני ולאי כושר לעבודה ומשכך התובעת אינה זכאית לתשלום דמי פגיעה.

(12) התובעת הגישה לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה.

בהתאם להחלטה מיום 25.6.23 הופנתה למומחה שאלת הבהרה נוספת: "תשומת לב המומחה לכך שבהתאם לפסיקה, נוכח העובדה כי מדובר בארוע תאונתי ולא בפגיעה בעבודה בעילת המקרוטראומה, השאלה שאותה יש לבחון היא האם הארוע התאונתי גרם בין מיד ובין לאחר מכן לפגיעה פיזיולוגית בתובעת, ולא קיומו של קשר סיבתי בין הארוע התאונתי והליקוי הרפואי ממנו היא סובלת.

...

על יסוד עמדת המומחה, אנו קובעים שהתובעת אינה זכאית לתשלום דמי פגיעה.

המומחה קבע שהליקוי (קרע בשרוול המסובב בכתף ימין) נובע בעיקרו מפגיעה כרונית, ושתאונת העבודה הובילה אך להחמרה זמנית בכאבים שהביאו את התובעת בסופו של דבר לבירור ומשם לניתוח ראשוני ולניתוח חוזר.

סוף דבר – התביעה מתקבלת והאירוע בעבודה מיום 4.2.20 יוכר כתאונת עבודה.

] "מטרת תשלום דמי הפגיעה הנה יצירת מנגנון פשוט, לשם פיצוי מהיר של מי שכתוצאה מפגיעה בעבודה נימנע ממנו לעבוד. מדובר בשלב זמני, הסמוך לקרות התאונה, ובו גם פגיעה קלה המונעת את המשך העבודה מקימה זכאות, אשר המאפיין אותו מבחינה רפואית הוא זמניות וטרם התגבשות התוצאה הקבועה של הפגיעה (ראו מה/ 40-0 (ארצי) בן-שבת נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 46, 50 (1985) (להלן: ענין בן-שבת)). בשלב זה "אין כל חשיבות לרקע הרפואי ולעברו הרפואי של המבוטח ואין כל חשיבות, מהו אחוז המוגבלות הרפואית לענין קביעת דרגת נכות. אין "דמי פגיעה" חלקיים עת בעובד מדובר.

] בהתאם להילכת בית הדין הארצי בעיניין אהרון קבע בית הדין האיזורי בעיניין יפרח[footnoteRef:12] כי תשלום דמי פגיעה הנו רק בגין 13 השבועות הסמוכים לתאונה וכי הפיתרון למבוטח ששוהה באי כושר לאחר שחלפו 13 שבועות ממחרת יום הפגיעה הנו בהגשת תביעה לקביעת דרגת נכות, כאמור בחוק.

] ליאור טומשין, גלעד מרקמן וניר גנאינסקי בספרם "תאונות עבודה ומחלות מיקצוע" מחדדים את סוגיית מניין ימי דמי הפגיעה, כדלקמן: ".. לאחר שחלפו שלושה עשר שבועות מיום הפגיעה תמה לה הזכאות לדמי פגיעה ואין חשיבות לעובדה כי רק בחלק מהזמן לא היה מסוגל המבוטח לעבוד. המבוטח לא יוכל "להשלים" את תקופת שלושה עשר השבועות במועד מאוחר יותר.

...

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, שוכנענו, כי דין התביעה להידחות וזאת בהתאם לפסיקתו המנחה של בית הדין הארצי בעניין אהרון ושלפיה, כאמור, תקופת דמי הפגיעה לא תחרוג מתחום 26 השבועות שהוקצו לכך בחוק (13 שבועות לפי תיקון 47 לחוק) ואשר ספירתם מתחילה ממחרת יום הפגיעה.

ואולם, לא שוכנענו כי יש בשוני העובדתי האמור כדי לפגום ברציונאל הבסיסי העומד מאחורי הקביעה שלפיה דמי הפגיעה ישולמו רק עבור התקופה של 13 שבועות ממחרת יום הפגיעה.

סוף דבר התביעה נדחית.