הנפגעת הגישה לתובע, בעקבות התאונה עסקינן בתאריך 29/9/2014, תביעה לתשלום דמי פגיעה בשל תאונת עבודה, ובתאריך 9/6/2015, היא הגישה תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה.
התובע שילם לנפגעת, בשל פגיעתה בתאונה עסקינן, בהיתחשב בתקופה בה אושר אי כושרה לעבודה והנכויות שנקבעו ע''י הועדות הרפואיות אצל התובע את הסכומים הבאים:
דמי פגיעה (משוערכים ליום 3/3/2021, 9,409 ש''ח
גמלת נכות, מענק חד פעמי משוערך
נכון ליום 3/3/2012, 24,024 ש''ח
סה''כ 33,433 ש''ח
לפי התובע, הוא זכאי, לאור הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, כאמור, לשיפוי מהנתבעות בגין אותן גמלאות שהוא שילם לנפגעת בעקבות התאונה דנן.
...
אמנם עסקינן במצב בו קיימת עדות יחידה של בעל דין, ואני מודעת להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, תשל''א-1971, אך לטעמי, וכפי שהסברתי כלל לעיל, הרושם האמין מאוד שהנפגעת הותירה, ההתנהלות שלה לאחר התאונה, ובהמשך הטיפול בתביעתה, העובדה שהנתבעות שילמו לה פיצוי "נדיב" התואם את הנתונים שלה באמדן הנזק עד כדי תשלום כמעט מלא של נזקיה, והימנעות הנתבעות מזימון עדים כלשהם למתן עדות בבית המשפט, כל אלה, מביאים אותי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, וכך אני קובעת.
לאור מה שקבעתי לעיל, התביעה מתקבלת, ובהתאם אני מחייבת את הנתבעות, באמצעות הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע את סכום התביעה 33,433 ש''ח אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 4/3/2021, ועד לתשלום המלא בפועל.