המבחן הקובע הוא: "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפירסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפירסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, נו(2) 607)
הביטוי "נאצי" איננו חוסה תחת עיקרון חופש הביטוי
עיקר הדיון יהיה לגבי הביטוי החמור "חלחולת נאצית, אם כי גם יתר הביטויים והקללות כגון: "חלאה", "דומן/"זבל", "אדיוט", "דגנרט", "שתיחנק במהירה", "שמוק" וכו', לכשעצמם מהוים דברי לשון הרע.
הסוגיה האם גידוף או עלבון ייחשבו כלשון הרע, תוכרע בהתאם למכלול נסיבות העניין בהיתחשב בצורך לאזן בין כמה שיקולים מתחרים:
"מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהוים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תיגרום עוד לפגיעה ממשית" (שנהר ע' 32).
...
למרבה הצער, נוכחתי לדעת כי 2 הצדדים לא בחלו בשימוש ברבים בשפה גסה והמונית הכוללת ניבולי פה לרוב ואין לי אלא להצר על כך.
אני מקבל את טענתו של דגן כי העובדה שקווה הגיש את תביעתו בחלוף שנתיים ממועד הפרסומים וגם זאת רק במסגרת תביעה שכנגד, נזקפת לחובתו, שכן יש בכך כדי ללמד על מידת העלבון ש"ספג" מדגן.
הפיצוי בתביעה שכנגד
לאחר שקילת מכלול הנסיבות בתיק ולאחר ששוכנעתי כי הפרסומים נעשו בכוונה לפגוע, אני מקבל את התביעה שכנגד באופן חלקי ואני מחייב את הנתבע שכנגד -דגן לשלם לתובע שכנגד קווה, פיצויים בסך של 28,000 ₪, בערכים של היום, הוצאות משפט בסך של 500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,733 ₪.
סוף דבר
לאחר עריכת קיזוז בין חיובי הצדדים, (לרבות אגרות בימ"ש כפי ששולמו), אני מחייב את הנתבע קווה לשלם לתובע דגן סך של 12,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,457 ₪.
