תביעה לצירוף נכויות בשל אי צמצום הכנסות בשיעור 50%

עוד ציין בית הדין כי המבקש פרש פרישה מוקדמת בתנאי פרישה של גיל 67 חרף העובדה שטרם הגיע לגיל 62, וכי "אי צירוף מסמכים נוספים אודות הסדר פרישה זה וזכויותיו הנילוות, אומרת דרשני". כן ציין בית הדין שהמבקש לא המציא אסמכתא כלשהיא באשר לצימצום קבוע בהכנסותיו, בשיעור של 50% לפחות כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות, כמתחייב מהוראת תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

טעות נוספת של בית הדין מקורה בקביעתו שהמבקש המשיך לעבוד בעבודות פיזיות מזדמנות לאחר פרישתו מצה"ל ונפגע בתאונות עבודה נוספות במהלך תקופה זו, שכן לאור קביעתו של פקיד התביעות שהמבקש עמד בתנאי הסף בתביעתו לצרוף נכויות, (צימצום של 50% בהשתכרותו), וכי "כתוצאה מנכויותיו, איבד המבקש את מקצועו כמפעיל ציוד מכאני כבד וחלה ירידה של למעלה מ- 50% בהכנסתו ולפיכך אין רלוואנטיות לעובדה שהמשיך לעבוד בעבודה אחרת אף אם נפגע בתאונת עבודה נוספת ואף אם היא אירעה עקב הרמת משא כבד". למעלה מן הצורך מציין המבקש כי לא טען שהוא מבצע עבודות פיזיות אלא עבודות מזדמנות, "והעובדה שניפגע בתאונת עבודה, כתוצאה מהרמת משא כבד, אינה מלמדת על כך שהוא מבצע עבודות פיזיות". הכרעה לאחר שבחנתי את הבקשה ואת מכלול החומר שבתיק, אני סבור שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האיזורי ושדין הבקשה להדחות אף ללא קבלת מענה מהמשיב, וזאת מהטעמים הבאים: העובדה שהמבקש המשיך לעבוד שנתיים ויותר מפגיעתו האחרונה ועד לפרישתו, מבססת את קביעת הוועדה שמדובר בתקופת עבודה ממושכת ממועד הפגיעה שדי בה לשלול את הבסיס לצרוף נכויות.

יש לדחות מכל וכל את טענתו הגורפת והמקוממת של המבקש ולפיה "מטבע הדברים ברור שכאשר נערך צימצום כלשהוא במערכת, הראשונים 'שמראים להם את הדרך החוצה' הם העובדים המוגבלים רפואית והפחות חיוניים למערכת". טענה זו, בהיעדר בסיס עובדתי כלשהוא, מוטב היה שלא להעלותה.

...

לסיכום הועדה קובעת כי אין מקום לצירוף נכויות" פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין קמא דחה כאמור את ערעורו של המבקש וזאת מהנימוקים הבאים: החלטת הועדה מפורטת ומנומקת, מאפשרת את הבנת הלוך מחשבתה ומעוגנת בחומר שהיה בפניה.

טעות נוספת של בית הדין מקורה בקביעתו שהמבקש המשיך לעבוד בעבודות פיזיות מזדמנות לאחר פרישתו מצה"ל ונפגע בתאונות עבודה נוספות במהלך תקופה זו, שכן לאור קביעתו של פקיד התביעות שהמבקש עמד בתנאי הסף בתביעתו לצירוף נכויות, (צמצום של 50% בהשתכרותו), וכי "כתוצאה מנכויותיו, איבד המבקש את מקצועו כמפעיל ציוד מכני כבד וחלה ירידה של למעלה מ- 50% בהכנסתו ולפיכך אין רלוונטיות לעובדה שהמשיך לעבוד בעבודה אחרת אף אם נפגע בתאונת עבודה נוספת ואף אם היא ארעה עקב הרמת משא כבד". למעלה מן הצורך מציין המבקש כי לא טען שהוא מבצע עבודות פיזיות אלא עבודות מזדמנות, "והעובדה שנפגע בתאונת עבודה, כתוצאה מהרמת משא כבד, אינה מלמדת על כך שהוא מבצע עבודות פיזיות". הכרעה לאחר שבחנתי את הבקשה ואת מכלול החומר שבתיק, אני סבור שאין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי ושדין הבקשה להידחות אף ללא קבלת מענה מהמשיב, וזאת מהטעמים הבאים: העובדה שהמבקש המשיך לעבוד שנתיים ויותר מפגיעתו האחרונה ועד לפרישתו, מבססת את קביעת הועדה שמדובר בתקופת עבודה ממושכת ממועד הפגיעה שדי בה לשלול את הבסיס לצירוף נכויות.

לא זו אף זו, העובדה שפרש עובר לגיל 62, בתנאי פרישה של גיל 67, רק מחזקת את המסקנה שתנאי הפרישה המשופרים שקיבל הם הסיבה לפרישתו ושאין קשר בין מצבו הרפואי של המבקש לפרישתו.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 2.9.21 מצאה, כי יש מקום להורות על צירוף הנכויות בנימוק, כי "עבודה פיזית הפכה קשה יותר בהנתן שתי הנכויות" "אובדן הכנסות קשור". בהתאם, נקבעה למערער נכות יציבה בשיעור 33%, החל מיום 7.2.21.

הועדה הותירה קביעתה הקודמת על כנה ונימקה החלטתה בזו הלשון: "הועדה הקשיבה קשב רב לדברי באת כוח העורר. מדובר למעשה בשתי פגיעות נפרדות שהראו בשנים שהנם סמוכות ולאחריהן המשיך לעבוד באופן מלא, באף אחת מהפגימות לא הופעלה תקנה 15 ומבחינת ע"ש צוארי במהלך התקופה לא הוחמר מצבו בנתונים שעמדו לרשות הועדה הנכות שנקבעה בגין ע"ש צוארי בהיתחשב בממצאים הקליניים אין בה כדי להצביע על הפרעה תפקודית מעבר לנכות שנקבעה ולפיכך אין הועדה סבורה כי יש לפגיעה הצוארית השפעה המזכה או המחייבת הפעלת תקנה 12 (צירף נכויות).

אף קביעת הועדה, כי לא חלה החמרה במצב המערער בטעות יסודה, שכן אין עסקינן בתביעה להחמרת מצב אלא בתביעה לצרוף נכויות.

תקנה 12 לתקנות קובעת, כי ניתן להביא בחשבון נכות מעבודה קודמת, לצורך הגדלת נכות מעבודה של נכה עבודה, זאת בנסיבות בהן "כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צימצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה...". בית הדין הארצי לעבודה הדגיש בעיניין פיניאן את הקו המנחה בועדות רפואיות הדנות בצרוף נכויות בציינו כדלקמן (בר"ע (ארצי) 31747-07-20 דוד פיניאן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 9.2.21): "אנו מוסיפים ומדגישים כי המבחן המנחה את הועדה לבדיקת צירוף נכויות הוא המענה לשאלה כיצד משפיע האופי המצטבר של הנכויות על מצבו התיפקודי של המבוטח והאם הוא נושא השלכה על כושרו להישתכר, באופן שישנה ירידה בהכנסותיו. מענה זה אינו מתרכז בעבודה מסוימת או בסיבה הישירה לירידה בהכנסות אלא המסוגלות של המבוטח לעבודה." למקרא החלטת הועדה מושא העירעור למדים, כי הועדה לא פעלה בהתאם להוראת תקנה 12 לתקנות ואף לא בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר מכוחו היתכנסה ובחרה שוב לעמוד על השפעת כל אחת משתי הפגיעות בנפרד בציינה, כי בגין הפגיעה הצוארית מצבו של המערער לא הוחמר ובהתאם לנתונים שבידי הועדה אין בנכות שנקבעה בגין פגימה זו כדי להצביע על הפרעה תפקודית מעבר לנכות שנקבעה ומכאן שאין לנכות זו השפעה המזכה בהפעלת תקנה 12.

קביעת הועדה מיתעלמת כאמור מהוראת תקנה 12 ומהוראות פסק הדין המחזיר ואין בה דיון עינייני וברור בשאלת קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין "האופי המצטבר של הנכויות" לבין הירידה בהכנסות המערער, באופן המצדיק היתערבות בהחלטה.

...

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה מושא הערעור, בפרוטוקול הוועדה בישיבתה הקודמת מיום 24.11.21, בהוראות פסק הדין המחזיר ובמכלול החומר בתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל, באופן בו יוחזר עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים, בהרכבה חדש.

סוף דבר על יסוד האמור – הערעור מתקבל.

המשיב ישלם למערער הוצאות בסך 2,500 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

בהליך זה מתעוררות שתי שאלות הנוגעות לחישוב הכנסתו של התובע: השאלה הראשונה – האם נפלה טעות בקביעת השכר המהוה בסיס לתשלום דמי פגיעה וקיצבת נכות בגין כל אחת מהתאונות; השאלה השניה – האם כדין החליט הנתבע שאין מקום לצרוף נכויות, לפי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן – התקנות), וזאת מהטעם שלא חל צימצום בהכנסותיו של התובע, בשיעור של 50% לפחות.

בכך גם מענה לטענות התובע בסיכומיו, כאילו יש לדחות את עמדת הנתבע, בשל אי התאמה בין אישורים שהוצגו על ידי התובע ובין הנתונים שהוצגו על ידי הנתבע במסגרת ההליך (סעיף 2 לסיכומים).

(1) כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צימצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח-יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה התביעה לצרוף הנכויות; בפיסקה זו, "הכנסה" - כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק; (2) צירוף דרגות הנכות מעבודה עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה: (א) קיצבה במקום מענק; (ב) דרגת נכות כאמור בתקנה 16.

...

התובע טען בסיכומיו בעניין זה, שלא הוצגו ראיות לכך שביקש להגדיל את המקדמות ולכן ביקש לדחות את עדותו של מר ססי בעניין זה. איננו מקבלים טיעון זה. עדותו של מר ססי לא נסתרה.

מכל מקום, משניתן הסבר מלא לחישוב בסיס ההשתכרות, הן בתע"צ והן בסיכומי הנתבע, לא מצאנו כי נפלה טעות בחישוב נתון זה ועל כן חלק זה של התביעה נדחה.

ברם, כפי שפורט לעיל, מדובר בסכומים המתעלמים מסוגיית "גמלה חוסמת", ומסיבה זו, גם דין חלק זה של התביעה להידחות.

סוף דבר – התביעה נדחית.

התביעה נדחתה על ידי הועדה הרפואית לעררים (להלן – הועדה), ועניינו נדון כבר לפני בית דין זה. במסגרת הדיון (ב"ל 14834-02-18) הגיעו הצדדים להסכמה לפיה: "הגענו להסכמה כי ענינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים (צירוף נכויות) באותו הרכב, ותשקול בשנית את החלטתה ותבחן אם כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צימצם המבוטח את הכנסתו בדרך קבע בשיעור של 50% או יותר...". (פסק הדין המחזיר מיום 17.7.18 צורף כנספח ב לערעור).

כך גם ביחס לפרוטוקול מיום 19.3.13 טען המשיב כי מדובר בפרוטוקול ישיבה ראשונה שכן לאחר מכן היתכנסה הועדה, ולאחר פסק הדין המחזיר היתכנסה הועדה פעם נוספת, וקבעה כי המערער ממשיך בעבודתו ואין ירידה בהכנסותיו, על כן אין מקום להפעלת תקנה 15 (העתק עמוד רלוואנטי מההחלטה צורף לסיכומי המשיב).

ניתן היום, ו' ניסן תש"פ, (31 מרץ 2020), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

...

אני מקבלת את טיעוניו המפורטים של המשיב בעניין זה. יצוין שהמערער צירף לסיכומיו כתב ויתור שחרור וסילוק שנחתם בינו למעסיקו שבו נכתב כי סיים את עבודתו עקב מצבו הבריאותי (נספח 1 לסיכומי המערער), ואולם אין לו נפקות לדיון שלפנינו.

מהאמור לעיל, דין טענות המערער בדבר פגמים משפטיים שנפלו בהחלטת הוועדה להידחות.

לפיכך סבורני כי לא נפלו בהחלטה פגמים משפטיים, ולכן בית הדין לא יתערב בהחלטה מנומקת זו. סוף דבר – הערעור נדחה.

המבקש הגיש בקשה לצרוף נכויות, וביום 21.12.2017 היתכנסה הועדה ודחתה את הבקשה, כאשר בהחלטת הועדה נכתב כדלקמן: "הוועדה דוחה את הערר בנושא צירוף נכויות, מימצאי בדיקת ע"ש מותני תואמים נכות בת 10% לפי 37(7)א ובנוסף 5% לפי 37(8)א מצב המהוה הטבה למתואר בוועדת ערר מ-9.12.14." המבקש ערער לבית הדין האיזורי (ב"ל 14834-02-18), ובמסגרת הדיון ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה: "עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים (צירוף נכויות) באותו הרכב, ותשקול בשנית את החלטתה ותבחן האם כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צימצם המבוטח את הכנסתו בדרך קבע בשיעור של 50% או יותר.." (להלן – פסק הדין המחזיר).

מפי ב"כ המבקש נכתבו הדברים הבאים: "מפנה לפסד על הועדה לבחון האם האופי המצטבר של הנכויות גרם להפסקת העבודה. לפי הרופא התעסוקתי המערער לא יכול להמשיך את עבודתו כזגג התקנה אינה מונעת צירוף נכויות למרות שאחת הנכויות פחותה ממה שנקבע. יש לקבוע את צירוף הנכויות בהתאם לנכויות שהועדה סבורה שקיימות" הועדה סיכמה החלטתה כדלקמן: "הועדה האזינה לדברי בא כוח התובע ועיינה במכלול החומר שעמד לרשותה. מדובר במספר תאונות עבודה שהאחרונה ב-2013 מתבטאת בליקוי שמיעה בדיון קודם נבדק התובע ועל סמך הבדיקה הגופנית נדחתה התביעה לצרוף נכויות על הסף מאחר והועדה מצאה כי בעמ"ש המותני נכותו פחותה משמעותית מזו שנקבע בעבר. בעקבות פס"ד עברה הועדה שנית על מכלול החומר. הועדה קובעת כי אין כל אפקט מיצטבר לנכויות שנקבעו בעבר ולהפסקת העבודה. בפרוטוקול מ-4.3.14 בו נדונה טענת החמרה עקב ליקוי שמיעה הצהיר התובע כי ממשיך בעבודתו תוך הערה כי "כל הזמן עובד" ובשאלה האם קיימת ירידה בהכנסות ענה בשלילה.

אין באישור היתייחסות לאופי המצטבר של הנכויות מעבודה שנקבעו למבקש, ועל כן לא נפלה טעות – לא כל שכן כזו המצדיקה את ביטול ההחלטה - בהיעדר היתייחסות של הועדה למסמך זה, שעה שלעמדתה המקצועית אין קשר בין ההשפעה המצטברת של נכויותיו להפסקת עבודתו.

...

בקשת רשות הערעור בבקשה שלפני מעלה המבקש את הטענות הבאות: הוועדה טעתה עת לא התייחסה לאישור הרפואי מיום 8.9.16 מאת ד"ר רדיון שפרברג, רופא תעסוקתי שכתב כי "לאור מצב בריאותו הנוכחי, מסמכים רפואיים שעמדו לרשותי ובדיקות רפואיות שביצעתי הגעתי למסקנה: לא מסוגל לעבודתו כזגג רכב". מדובר במסמך מהותי הסמוך למועד הפסקת העבודה של המבקש אשר הוועדה הייתה צריכה להתייחס אליו גם ללא הוראה של פסק הדין המחזיר, שכן פסק הדין המחזיר הורה לוועדה לדון בבקשת צירוף הנכויות כנדרש בתקנות.

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובכלל החומר שבתיק מצאתי כי דינה להדחות, ואלה טעמיי: לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהעדר התייחסות לאישור הרופא התעסוקתי.

מקובלת עלי הנמקת בית הדין בסעיף 19 לפסק דינו, ביחס להתייחסות הוועדה לטענות המבקש בוועדות השונות, ולא מצאתי כי נפלה טעות משפטית של הוועדה בענין זה. סוף דבר – הבקשה נדחית.