תביעה לצו מניעה קבוע לאיסור כניסה ושימוש במקרקעין

לפניי תביעת התובעים למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות להכנס ו/או לבנות ו/או לנטוע ו/או לתפוס חזקה במקרקעין הידועים כגוש: 100225 חלקות זמניות 32, 33, ו – 34 בשטח של כ – 440 דונם, הנמצאים בתחום השיפוט של המועצה המקומית בני שמעון, סמוך למאגר המים של הקיבוצים שובל ובית קמה (להלן – המקרקעין).

עד הנתבעות, מר יאיר בר לב, שבעת הרלוונטית שימש פקח מהיחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים, סיפר בתצהיר עדותו כי בסיור שהוא ערך במקרקעין נושא התביעה ביום 24/08/17, ובסיור נוסף שהוא ערך במקרקעין ביום 19/11/17, הוא מצא שהמקרקעין ריקים מכל אדם או חפץ, ומיד הוא ביצע תפיסת חזקה כמנהג בעלים, בין היתר על ידי הצבת שלוט ומכתב התראה על השלוט.

...

עוד טענו התובעים, כי נוכח החזקתם הרצופה במקרקעין עשרות שנים ומשהבחין הפקח "בפלישה בעיבודים" כבר ביום 26/11/17, בעוד שההשתלטות של הנתבעות על המקרקעין נעשתה ביום 18/01/18, הרי שהנתבעות פעלו שלא כדין בכך שעשו דין עצמי בחלוף 30 הימים כקבוע בחוק, ועל כן דין התביעה להתקבל.

כן שוכנעתי כי הנתבעות פעלו בהתאם להוראות הסעיף, היינו פעלו בטווח הזמנים הנדרש.

לפיכך, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעות, יחד, הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

התובעים הגישו תובענה לצוו מניעה קבוע שיאסור על הנתבע להכנס למקרקעין בג'יסר אל זרקא הידועים כחלקה 52 בגוש 10399 (להלן המקרקעין) ו/או להפריע לשימוש של התובעים במקרקעין ובכלל זה לבניה שמבקשים התובעים לבנות במקרקעין על-פי היתר בניה שניתן להם כדין.

...

יוצא אפוא שגם לפי גרסת הנתבע, נדרשה לו ארכה לבקש את ביטול פסק-הדין – ארכה שלא התבקשה ולא נומקה כמתחייב בדין.

הבקשה נדחית אפוא.

הנתבע ישלם לתובעים את הוצאותיה בסך 3,500 ₪ (כולל מע"מ), זאת תוך שלושים יום מן המועד בו תומצא לו ההחלטה.

המבקשים עותרים בתביעה זו לסעד של צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים להיכנס או לפלוש לחלק ממקרקעין הידועים כחלקה 168 בגוש טבעי 3 באיזור המכונה "ח'לת אלשיך" באדמות הכפר "צור באהר" בירושלים (להלן: המקרקעין), וכן האוסר על המשיבים מלהפריע לשימוש וחזקה של המבקשים במקרקעין.

...

האמור לעיל לעניין השיהוי, החסרת פרטים רלבנטיים ותיאור עובדתי שנמצא לא מדוייק, שוקל לחובת המבקשים, ונתתי לו משקל במסקנתי כי אין מקום להיעתר לבקשה במלואה ולהעניק למבקשים את מלוא הסעד הזמני שהתבקש (כאמור, איסור כניסה למקרקעין ומניעת הפרעת שימוש).

הנה כי כן, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין ואיזנתי ביניהם, הבקשה מתקבלת בחלקה, כך שניתן צו מניעה האוסר על ביצוע דיספוזיציה בחלקם הנטען של המבקשים במקרקעין, ויתר חלקי הבקשה נדחים.

משהוכחו בעניינינו יסודות אלה (כפי שיפורט להלן), זכאים התובעים להגנה בדמות צו מניעה קבוע, וזאת ככל שהמפריע לשימוש במקרקעין הוא "מי שאין לו זכות לכך". הדיון צריך איפוא להיתמקד בשאלה האם לנתבעים זכות להפריע לשימוש במקרקעין.

האם יש הצדקה לכך שהנתבעים, במקום לפנות לערכאות בתביעה להכיר בזכות בעלות מכוחה הם מבקשים לפגוע בחזקה של עשרות שנים, יפעלו בכוח לכניסה למקרקעין ולפגיעה בשימוש בה? התשובה שלילית ומכאן שהתובעים זכאים לסעד המבוקש בהליך זה שמטרתו אחת – למנוע מצב בו הנתבעים פוגעים בחזקה הקיימת.

ניתן בזאת צו מניעה קבוע שלפיו נאסר על הנתבעים, או מי מטעמם, להכנס למגרש מושא המחלוקת בכתובת רחוב אל סהל אל ג'דיד מספר 67 בשכונת א-טור בירושלים.

...

המומחה העלה בחוות הדעת מסמך קשיים לגבי המהימנות: הבולים הם משנות ה-60, כלומר חמש שנים מאוחר יותר מתאריך המסמך (סעיף ג); הבולים הועברו להסכם ממסמך אחר (סעיף ד לחוות הדעת); קיימות אינדיקציות כי הנייר נחתך מנייר אחר (סעיף ב: "צורת המסמך איינה מלבן מדויק, ונראה כי הינו חתוך מגודל אחר. המסמך רחב יותר בחלקו העליון, ולא כל הזויות בו ישרות"); קיים דמיון מסויים בכתב היד בין החתימות במסמך, אך אין די בכך כדי להגיע למסקנה ברורה (סעיף ז, בהתייחס לחתימות המוכר והקונה שאמורות להיות שונות).

הדברים שנאמרו באותו הליך מתאימים לענייננו, אלא שמצביעים דווקא על מסקנה הפוכה: "השאלה היא, אם ישנה הצדקה לכך שבתביעות רבות מאד, כמו בתביעה הנדונה, קם אדם יום בהיר וטוען כי רכש זכויות בנכס מכוח ייפויי כוח כאלה ואחרים ומכוחם הוא עותר לסילוקם של אלו הגרים בנכס במשך שנים רבות. השאלה היא, אם אין זה נכון כי בנסיבות מעין אלו, בטרם יוטרדו אותם אנשים – שהם ואבותיהם מחזיקים בבתיהם במשך שנים רבות, לעתים אף עשרות שנים – ינקוט אותו אדם הליכים מתאימים להוכחת זכויותיו הנטענות במקרקעין". תא (י-ם) 60161-11-15, מוהנד טוויל נ' סופיאן אבו רמילה, 5.1.2017, עמ' 9).

לאור האמור אני מקבל את התביעה.

התביעה הקודמת שהגיש התובע נגד הנתבע בחודש 03/2020 הגיש התובע נגד הנתבע תביעה לקבלת צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבע להכנס למקרקעין, להחזיק בהם או להשתמש בהם (ת"א 55164-03-20, בפני כב' השופט תומר אורינוב).

...

וראה גם עדל מוחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' נג'אתי אלג'עברי (מיום 14.02.17) (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "....כבר בתחילת הדברים ייאמר, כי נראה לכאורה שהבסיס המשפטי לתביעת המבקשים הוא סעיף 19 לחוק המקרקעין, ולא סעיף 17 לאותו חוק. סעיף 19 מעניק הגנה למי שמחזיק במקרקעין, כדין או שלא כדין, מפני מי שמבקש להוציאם מידיו, ואילו עניינו של סעיף 17 הוא במי שמפריע לשימוש במקרקעין, הפרעה שאינה עולה כדי שלילת ההחזקה..... מכל מקום, הן תביעה למניעת הפרעה לפי סעיף 17 לחוק המקרקעין והן תביעה להשבת המקרקעין לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין (המכונה גם "תביעה פוססורית") אינן נדחות בשל טענת נתבע כי אין למחזיק זכות טובה בנכס".

לסיכום לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה.

התביעה נדחית.