תביעה לפסילת החלטת פיטורים של עובדת בהריון

עוד נציין בפתח דברינו, כי ההליך ניפתח ביום 31.8.15, כבקשה לסעד זמני, למניעת פיטורי המבקשת, שהיו אמורים להכנס לתוקף למחרת [55830-08-15 (להלן: הבקשה הראשונה)], ללא תיק עקרי וכשלטענת המבקשת (התובעת כאן) - ההחלטה פסולה, בין השאר, בשל היותה בהריון, במועד הבקשה הראשונה.

ביום 10.9.15 הוגש תצהיר תשובה של שחיבר, מטעם המועצה, בו נטען שהחלטה הפיטורים התקבלה כדין, שבנתיים השתנו הנסיבות והמועצה לא ידעה על ההיריון של התובעת, שלא נטען בזמנו.

אף לא בסיכומיה, בהם לא חזרו על הרכיבים הכספיים הנתבעים ולא הסבירו את האופן בו חושבו והוסיפו בסעיף האחרון, משפט כללי, ותו לאו: "לחילופין בלבד ומטעמי זהירות ומבלי לפגוע בעובדה כי הוכחו עובדות מוצדקות המצדיקות ביטול החלטת הפיטורים והשבת התובעת לעבודה בנתבעת, מבוקש לפסוק לתובעת את הסעדים הכספיים הנתבעים על ידי (כך במקור) בכתב התביעה המתוקן." לטענת המועצה - החלטת הפיטורים התקבלה כדין; עניינה של התובעת שונה מנסיבות של גב' תורכי; ככל שבית-הדין יגיע למסקנה, כי דבק פגם בהליך הפיטורין, אזי, הסעד הנכון המגיע לתובעת הנו פיצוי כספי ולא אכיפה של יחסי עבודה, כאשר יש להביא בחשבון את היתנהלותה של התובעת, שאף לא פעלה להקטנת הנזק וגם לא ציינה בתביעתה תשלומים שקבלה מהביטוח הלאומי, בהם הודתה רק בחקירתה הנגדית, ובמיוחד בשל היותה של המועצה, נכון לעת הזו, בהליך הבראה.

...

עובדות ועיקר טענות הצדדים לאחר ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, אנו קובעים עובדות רלוונטיות, כדלקמן: התובעת עבדה במועצה כמדריכה במועדונית, מחודש 7/11 ועד סיום יחסי העבודה, בשל ההחלטה על פיטוריה, לאחר הפרטת המועדונית, עליה הוחלט במועצה משיקולי תקציב; הפיטורים נכנסו לתוקף ביום 27.10.15, מועד בו החליטה הממונה לאשרם, בתחום סמכותה, ופקע הצו הזמני, ומאחר שהתובעת השתהתה כ-3 שבועות, בפנייה מחדש לבית-דין זה, עד 17.11.15.

למרות הפגמים שמצאנו בהחלטת הפיטורים - לא מצאנו לנכון לבטלה ולהורות על השבת התובעת לעבודה, בהתחשב בכך שיחסי העבודה הסתיימו זה מכבר, לאחר השתהות מצד התובעת, בנקודת זמן משמעותית - בין אישור פיטוריה, בהחלטת הממונה, לבין פניה מחודשת אל בית-דין זה - ובהתחשב בתוכנית ההבראה, אליה נכנסה המועצה.

לטעמנו - הסעד הנכון הוא פיצוי כספי.

לאור המקובץ אנו פוסקים לזכות התובעת את הסעדים הכספיים הבאים: (א) פיצויי פיטורים - 25,584 ₪; פיצויי הלנת פיצויי פיטורים - 25,000 ₪; שני הסכומים הנ"ל לתשלום תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.

לגישת התובעת היא הציגה ראיה לכאורה כי לא היה במעשיה או בהתנהגותה סיבה לפטרה (לא נעדרה מעבודתה ללא אישור מגב' גילה, לא נעדרה הרבה מהעבודה על פי דוחות הנוכחות, לא הוכחו טענות החברה בדבר תלונות כלפיה מצד מזמין השרות) - ולכן הנטל להוכיח כי לא נשקלו שיקולים פסולים בקבלת ההחלטה לפטרה עבר לכתפי החברה.

עדי החברה העידו כי שיוועו לעובדי ניקיון (ולכן לא פיטרו אותה על אף חסרונותיה, לטענתם), אך מנגד סירבו לקבלה לעבודה מחדש, מה שסותר טענתם זו וממחיש את העובדה שפוטרה בשל הריונה ואת הפגיעה הקשה בה. טענות החברה כתב התביעה אינו מגלה עילה לסעדים הנקובים בו ודינו להדחות ו/או להמחק על הסף, מה גם שכתב התביעה לא עומד בהוראת תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 הדורשת את ציון מקום מגוריו של התובע על גבי כתב התביעה.

דיון והכרעה לטענת התובעת, הוכח מעבר לכל ספק כי פוטרה: היא דבקה בעדותה כי פוטרה בהפתעה גמורה לאחר שגב' גילה גילתה על הריונה, היא נלחמה בהחלטה על פיטוריה באופן בולט ואקטיבי, מה גם שמר הרוש הודה בשיחה המתומללת עם בעלה של התובעת כי פיטר אותה ואף אמר שהוא יכול לפטר אותה גם אם היא בהיריון.

...

מאחר שהתובעת לא הביאה ראיות להוכחת פיטוריה, הגם שכאמור נקל הדבר לעשותו, המסקנה המסתברת - בצירוף כל אשר פורט לעיל - היא כי התובעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח טענתה ולא הציגה ראשית ראיה, כנדרש ממנה, לשם היפוך הנטל והעברתו לכתפי המעסיק.

בנסיבות אלה, ומשלא מצאנו ראיה אובייקטיבית, אנו קובעים כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהחברה (או מי מטעמה) פיטרה אותה ממקום העבודה, בכלל, ובוודאי שלא מחמת הריונה וטענה זו דינה להידחות.

משקבענו שהתובעת לא פוטרה מעבודתה, הרי שאין היא זכאית לפיצוי ממוני או לא ממוני, לחלף הודעה מוקדמת או לפיצוי בגין הפסד דמי לידה - ודין התביעה ברכיבים אלה להידחות אף הם. סוף דבר: תביעת התובעת - נדחית.

סעיף 13ד' לחוק עבודת נשים קובע כי "הרואה עצמו נפגע מהחלטת שר התעשיה, המסחר והתעסוקה לעניין מתן היתר לפי הוראות חוק זה, רשאי לערער עליה לפני בית דין איזורי לעבודה, בתוך 45 ימים מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעתו". החלטת הממונה להתיר או להתיר פיטורים של עובדת בהריון היא החלטה מינהלית ובית הדין יבחן הפעלת הסמכות השלטונית על פי עקרונות המשפט המינהלי (בג"ץ 785/86 מצגר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (30.7.1987); בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת חשמל בע"מ ואח' ( 12.4.1987)).

יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון שאין המדובר במסגרת נוקשה ומידת ההעמקה והפירוט ישתנו לפי אופי העניין ולאור מכלול הנתונים הרלוונטים לו. מאידך, על אף גמישותה, יישם בית המשפט את ההלכה המחייבת לקיים הליך דיוני תקין, ואף פסל החלטות מינהל שנמצאו פסולות מלפניו בכל הנוגע להליך בו התקבלו .

בקשת קרסו מוטורס לסילוק העירעור נגדה על הסף: תקנות 44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 מסמיכות את בית הדין לסלק על הסף תובענה בשל העידר עילה או העידר סמכות עניינית.

...

כך או כך, נראה לנו סביר כי מנסח הנוהל ביקש ליצור גמישות בעבודת הטיפול בבקשות לקבלת היתר לפיטורים/לפגיעה בהיקף משרה/לפגיעה בהכנסה מכוח חוק עבודת נשים ולאור כך מתייחסת ההערה לכל מקום בנוהל בו קיימות מספר אפשרויות.

בנסיבות אלה, החלטת הממונה לשייך ענין המערערת לסעיף 10.1(1) לנוהל ולבררו בהליך מהיר – סבירה ולא מצאנו להתערב בה. סוף דבר: הערעור נגד קרסו מוטורוס – נדחה על הסף.

נוכח הודעת הממונה – מתקבל הערעור לעניין חלות ההחלטה ממועד קבלתה.

טענות הצדדים לטענת התובעת, נעשו פיטוריה מחמת הריונה מתוך הפליה פסולה.

לטענתה, מייד לאחר שהודיעה על ההריון חל שינוי בגישת הנתבעת כלפיה; הנתבעת לא נתנה לה היזדמנות להוכיח את כישוריה ויכולותיה וניכר כי ההחלטה לפטרה נתקבלה עוד טרם תחילת עבודתה וכל היתנהלותה היתה אך על מנת להקטין סיכון לתביעה אפשרית מצד התובעת.

וכך נקבע בפרשת חומש: "ככלל, פיצוי בגין היתנהלות בחוסר תום לב ניתן מקום שבו נפל פגם במעשיו של אדם כאשר הדגש בתביעה שכזו ניתן לבחינת ההיתנהגות, בעוד שפיצוי בגין עוגמת נפש ניתן בעבור תחושת הפגיעה של אדם. היינו, הדגש מושם על בחינת עוצמת הפגיעה. אלא שהאבחנה בין השניים אינה חדה ולמעשה מצינו כי במרבית המקרים שלובים הם זה בזה בבחינת "הָא בְּהָא תַּלְיָא" (שבת קלה ב).

...

סיון העידה כי בין הצדדים החל ויכוח שבהמשכו "התנפלה" התובעת והחלה לצעוק על סיון והאינטרקציה עלתה לטונים גבוהים, התובעת סירבה להקשיב לה ולקבל את הערותיה ואף פנתה לעובדת אחרת ואמרה לה "מה היא חושבת לעצמה" ואז החליטה סיון שאין מנוס מלהזמין את התובעת לשימוע לקראת פיטורים.

בענייננו, לא מצאתי כי התקיימו התנאים החריגים והקיצוניים המצדיקים פסיקת פיצוי נפרד בשל עוגמת נפש ודין טענה זו - להידחות.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, ישלמו הנתבעים לתובעת כדלקמן: פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן ובכריתת חוזה בסך של 20,000 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 12,100 ₪; פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 2,000 ₪.

התובעת הבהירה לו כי היתה אמורה לשוב לעבודה ביום 1.4.20 בתום שמירת ההריון, אולם מאחר ומשרד הנתבעים נמצא בחל"ת אין לה לאן לחזור ומשכך היא מבקשת שגם אותה יוציאו הנתבעים לחל"ת. שי סירב לבקשתה והבהיר, בין היתר, שאינו סומך עליה והספיקו לו הבעיות והחקירות שעבר כתוצאה מהטעויות שעשתה התובעת מול המל"ל. היה זה נסיונה הראשון של התובעת לשוב לעבודה לקראת תומה של תקופת שמירת ההריון, והוא לא צלח (סעיפים 27-40 לכתב התביעה; סעיפים 21-34 לתצהיר התובעת; תיכתובות ווטספ בין התובעת ושי – נספח ד' לכתב התביעה).

החלטת פיטורים כזו, שמערבת שיקולים פסולים של אפליה לרעה בשל הריון, וכן שיקול לא פסול של חוסר אמון בתובעת בשל העובדה שתביעתה למל"ל הביאה לכך ששי נחקר על ידי חוקר המל"ל, היא החלטת פיטורים פסולה ושלא כדין (ענין ארביב, פס' 19).

...

מאחר ושי חלק על מוסכמה זו במהלך דיון ההוכחות (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 21-22), אנו קובעים שיש לראות בחברה מעסיקתה של התובעת עם שי. התובעת טוענת כי יש לראות בנתבעים כמעסיקיה במשותף לאור העובדה ששכרה שולם לה על ידי החברה ותלושי השכר הופקו על ידי שי (סעיף 6 לכתב התביעה).

התוצאה היא 1,895.63 ש"ח (5.17 X 378 ש"ח X 97%).

אנו מקבלים את תחשיבה של התובעת בענין זה (סעיף 90 לכתב התביעה; סעיף 86 לתצהיר התובעת).

דחיית התביעה לפיצויי הלנה אנו דוחים את התביעה לפיצויי הלנה בגין רכיבי התביעה בהליך כאן (סעיף 94 לכתב התביעה).