תביעה לפירוק שיתוף, פינוי וסעד כספי במקרקעין

התובעים והנתבעים שכנגד ("התובעים") הגישו תביעה לפירוק שתוף במקרקעין, וכן לסעד כספי בסך 620,383 ש"ח, בגין דמי שימוש ראויים החל משנת 2012.

בהקשר זה נטען, כי טענת התובעים לפיה הוטעו מופרכת, שכן אחת מהעילות שבגינן הוגשה תביעת הפינוי הייתה ניהול עסק במקרקעין.

...

הצדדים אף חתמו על הפרוטוקול – מה ששיווה למעמד רצינות יתר ותומך גם כן במסקנה כי מדובר בהסכם שנתפס כמחייב.

עם זאת, כאמור, שאלת התוקף החוזי של ההסכם אינה צריכה להיות מוכרעת בהליך הנוכחי, ולפיכך אמנע מלהכריע בשאלה זו. בהתאם לאמור לעיל, מכיוון שניתן להסכם הפשרה תוקף של החלטה, ומכיוון שהסכם זה מהווה על פני הדברים הסכם פשרה המסיים את ההליך, המסקנה המתחייבת היא כי הדיון בהליך הנוכחי הסתיים.

סוף דבר ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון מיום 31.12.2019.

לחילופי חילופין, מתן צו מניעה קבוע האוסר על רמ"י לנקוט בהליכי פינוי נגד התובעים למשך תקופה סבירה במהלכה ניתן יהיה להגיש תביעה לפירוק שתוף בחלקה 6 (שתכלול את מחוברי התובעים בקרקע שתוקצה להם בעין).

זכות התובעים לנקוט בהליך לפירוק שתוף במקרקעין תוך שמירת המחוברים התובעים טוענים בהמרצת הפתיחה (ס' 25), כי אף אם הייתה החלטת הדחייה של רמ"י מוצדקת לגופה, הרי שיש לבחון החלטה זו מחדש לאור שינוי נסיבות קצוני שלא נילקח בחשבון, הנובע מכך שבחודשים 07/18 ו- 09/19 רכש התובע 3 זכויות בחלקה 6 נשוא המחלוקת, ולפיכך הוא זכאי, בין היתר, לסעד של פירוק שתוף תוך שמירת המחוברים שהקים לפי סעיף 47 לחוק המקרקעין.

כן לא מצאתי כי ישנה הצדקה להורות על השבת סכום הערבות שחולט שנועדה להבטיח את פינוי העצמי של התובעים מהמקרקעין היה ובקשתם תדחה, וזאת הן ורמ"י הוכיחה כי התובעים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפיה לפי הסכם ההבנות שנחתם, והן מאחר והלכה פסוקה היא כי המרצת פתיחה אינה מיועדת לקבלת סעד כספי (ראו: ע"א 8588/00 עריית עפולה נגד בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ; ע"א 2801/06 עטרה מואסי נגד פקיד שומה ת"א).

...

ראשית, אין באפשרות התובעים לנסות לתקוף מנהלית את החלטת רמ"י אשר דחתה את בקשתם להסדרת המקרקעין על יסוד נסיבות שהשתנו לאחר מועד קבלת ההחלטה, אלא על יסוד נתונים שעמדו בפני רמ"י, עובר למועד קבלת ההחלטה האם להיעתר לבקשת התובעים או לדחותה.

סיכומם של דברים, ומהטעמים שצוינו לעיל, לא שוכנעתי כי נפל פגם היורד לשורשו של עניין בהחלטת רמ"י לדחות את בקשת התובעים להסדרת המקרקעין.

סוף דבר מכל האמור לעיל אני מחליט לדחות את התביעה, ומחייב את התובעים, הדדית, לשלם לנתבעת באמצעות ב"כ הוצאות בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום.

יתרה מכך, תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים הוגשו אמנם לתיק, אך הם טרם עמדו במבחן החקירה הנגדית, ולכן לא ניתן להצביע על יתרון דיוני או מהותי מובהק למי מהצדדים, בשלב זה. בעניינינו שלנו, לא הוכח בפניי כי הפסקת התובענה תקנה יתרון דיוני או מהותי למי מהצדדים, וככל שבמסגרת צו פירוק השתוף, לא תהיה הקרקע בה עסקינן מנת חלקו של התובע על פי החלוקה המוסכמת והמאושרת סופית, יש בכך כדי לייתר את התביעה שלפניי הנוגעת לסעד הפינוי, והדבר אף יכול להקרין על הסעד הכספי, במכלול השיקולים שרשאי בעל דין לשקול בבואו להחליט על המשך התביעה או חידושה.

...

לפיכך, אני סבורה שיש לפסוק הוצאות באופן המשקף את היקף ההליך עד היום, לרבות השלב המתקדם בו נתבקשה הספקת התובענה, הגשת תצהירי עדות ראשית וחוות דעת של מומחים מטעם הצדדים וכן קביעת מועד דיון הוכחות אליו התייצבו הנתבעים ובאי-כוחם.

לגבי ההוצאות המותנות, אני קובעת כי תנאי להגשת תובענה חדשה בעילות תובענה זו הוא, כי התובע ישלם לנתבעים את ההוצאות שייפסקו בגין ההליך דנן, וכן סך נוסף של 10,000 ₪ (כולל מע"מ) לכל אחד מהנתבעים שתוגש נגדו תביעה, אף אם היא תוגש נגד חלקם בלבד ולא נגד כולם.

לאור כל המקובץ לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על הפסקת התובענה וזאת בתנאים הבאים: אני נעתרת לבקשת התובע להפסקת התובענה דנן ומורה על מחיקת התביעה.

בטענת סילוק יד המחוקק קבע כי בהתקיים שני התנאים המצטברים הבאים, יהיה רשאי התובע לעתור לסעד לפינויו של מסיג גבול מן המקרקעין: היסוד הראשון- הינו זכותו של התובע להחזיק בקרקע, והיסוד השני - הינו העדר זכות של הנתבע להחזיק בה. בבקשה לצוו מניעה זמני על המבקשים לעמוד בשני מבחנים הנדרשים: קיומן של ראיות מהימנות, ובכלל זאת הפעולות אותן נקטה לעיגון זכויותיה בדין, והטיית מאזן הנוחות לטובתם (רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225( 1991) ורע"א 5982/14 יהודה נ' חוגי (27.11.14)).

הסעד המבוקש בתביעה הינו סילוק יד ולא תביעה לפירוק השתוף במקרקעין או סעד כספי אך בנוסף נתבקש צו מניעה זמני, כבר מתחילת ההליך, שלא להסיג גבול או לבצע עבודות בנייה במקרקעין.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, שוכנעתי כי המבקשים לא עמדו בנטל הנדרש הן מבחינת הבעלות ושיוך מגרש 99 לחלקם כנטען, והן מבחינת מאזן הנוחות.

סוף דבר: לאור כל האמור, מצאתי כי דין הבקשה למתן צו מניעה זמני להידחות ללא צו להוצאות.

מאידך, יש לזכור כי ככל שהנתבעות 2-3 יטענו כך בעתיד, וטענה כאמור עלתה בכתב הגנתו של הנתבע 1, אזי הדין מאפשר לתובעת הזכות לפנות לבית המשפט (במקרה זה בית המשפט לעינייני מישפחה) לא רק בתביעה לפירוק שתוף, אלא אף בבקשה למתן הוראות (ראו להשוואה ע"א 458/82 וילנר נ. גולני ואח', פ"ד מב(1)49 וכן רע"א 672/22 הנזכר לעיל).

בשולי הדברים יובהר כי לא נעלמה מעיניי טענת התובעת כי יש להחיל בעניינינו את כלל הסמכות הנגררת או הילכת הטפל והעיקר, בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד – 1984, אך לעניין זה נפסק כי "כאשר סעד אחד הוא כספי והאחר הוא במקרקעין, יהיה ניתן לכרוך את שני הסעדים הללו בתביעה אחת רק כאשר תביעת כל אחד מן הסעדים בנפרד הנה בתחום סמכותו של אותו בית משפט, שלום או מחוזי" (ראו ת"א (ירושלים) 7660-06 בנדלה נ. בנדלה, נבו, 21.6.11, בש"א (נצרת) 4394-07 קבוץ כינרת נ' פורת, נבו, 6.11.07 ועוד) בעניינינו, הסעד העקרי המבוקש הוא פינוי וסלוק יד מהמקרקעין ולא נתבע כל סעד נוסף שהוא נגרר או טפל לסעד העקרי.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולנסיבות העניין, ומשהובהר כי מתווה הפשרה שהצעתי אינו מקובל על הצדדים כולם, הרי שדין הבקשה להתקבל, וזאת מהטעמים שלהלן.

לאור האמור לעיל, ברוח הדברים שנכתבו ונאמרו בדיון בהליך המקביל, ובהתחשב גם באינטרס הציבור כהגדרתו לעיל, ובעיקר בצורך חיסכון במשאבי זמן ועלויות ומניעת הכרעות סותרות, משהתברר כי מתווה הפשרה שהצעתי לא אומץ ע"י הצדדים כולם, ועל אחת כמה וכמה נוכח הדין החל בענייננו כמפורט להלן, אין מנוס מקבלת הבקשה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל הנני מורה על מחיקת התביעה.