הנתבעת 8 מוסיפה כי מעיון בנסח הרישום של החניון עולה כי לתובעת רשומה הערת אזהרה ותו לא, כלומר – זכות אובליגאטורית ולא זכות בעלות, ולכן לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין, שקובע כי רק בעלים של זכויות במקרקעין יכולים להגיש תביעה לפירוק שתוף במקרקעין, התובעת אינה רשאית להגיש את התביעה דנן.
הנתבע 1 טען בסיכומיו כי החלוקה על דרך מכירה כרוכה בהפסדים כבדים לצדדים שכן מס שבח עלול להגיע עד שיעור של 50%, אולם הטענה ל"הפסד ניכר" אינה רלוואנטית מקום שבו אין אפשרות מעשית לפירוק השתוף בעין, מה גם שטענה כזו מופיעה בחוק המקרקעין דוקא כטעם להעדיף מכר על פני חלוקה בעין (וראו לעניין זה סעיף 40 (א) לחוק המקרקעין).
...
לאור המסקנה שאליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון באיזו דרך יש לבצע את פירוק השיתוף, אך למעלה מן הצורך אציין כי ככל שהייתי סבור שהתובעת רשאית לדרוש את פירוק השיתוף, אין ספק שהדרך האפשרית היחידה לביצוע הפירוק היא על דרך של מכר, ולא על דרך של פירוק השיתוף בעין מן הטעמים שלהלן.
בנוסף, ציין מומחה הנתבע 1 כי הסתמך בחוות דעתו על מראה עיניו בלבד, והודה גם כי על מנת לקבל החלטות הקשורות לתחום התכנוני הנדסי אין מנוס מביצוע תכנון יסודי, ואין להסתפק במבט חטוף בעין (ראו עמ' 19 ש' 6-1 לפרוטוקול מיום 7.5.2018).
הנתבע 1 גם לא הציג כל ראיה שתאפשר לקבוע כי מכירת החניון תסב לו הפסד ניכר – או הפסד כלשהו, וגם בכך יש כדי לפגום בעמדתו זו.
סוף דבר
העולה מן המקובץ הוא, כי התובעת אינה זכאית לתבוע את פירוק השיתוף בחניון, הן בהעדר חלק מבעלי הזכויות, והניסיון לבצע פירוק חלקי של השיתוף, והן מאחר שנכון למועד כתיבת פסק הדין, אין היא רשאית לפעול בחלקה בחניון, משמונה כונס נכסים על זכויותיה.
