תביעה לפירוק שיתוף ופיצוי בגין דמי שימוש במקרקעין

ב – התביעה בתביעתו עותר התובע כי אחייב את הנתבע בתשלום שכר טירחה בגין השירותים המשפטיים שנתן לו בהתאם לרכיבים הבאים: צוואה ראשונה - 3,000 ₪; צוואה שניה – 3,000 ₪; תיק פשט"ר – 8,000 ₪; תיק לפירוק שתוף בקרקעות השייך לביב רוקון ז"ל – 75,000 ₪; תביעה לסילוק יד ותשלום דמי שימוש – 52,500 ₪; מלווה בטחון – 5,000 ₪; תיק עמותה – 17,500 ₪ ; שיחרור פיקדון – 5,000 ₪; החזר אגרת בית משפט – 3,032 ₪ (נספח כ"ו לכתב התביעה); פגישות לסיום היתקשרות והחזרת מסמכים - 14 שעות * 700 ₪ - 9,800 ₪.

על כן, הילכת ביניש-עדיאל, בה נפסק כי במקרה זה זכאי עורך הדין לפיצויים בגין שכר ראוי בלבד ואינו זכאי לפצויי ציפייה, משמרת את יסוד האמון האמור.

משלא הבחין התובע כיאות בין הנושאים השונים בהן הושקעו שעות העבודה, כנטען, ולא הבהיר במה קידמו את ענייניו של הנתבע - אני דוחה את תביעת התובע לתשלום פצויי קיום בגין הסכם שכר הטירחה או תשלום דמי הסתמכות על בסיס נספחים כ"ז וכ"ט. יחד עם זאת, אני מקבלת כי התובע השקיע עבודה מסוימת תוך הסתמכות על הסכם שכר הטירחה למכר מקרקעין.

...

מכל מקום, לא מדובר בעניין לגביו הוסכם כי הנתבע ישלם שכר טרחה, הנתבע לא נהנה מפירות הפגישות, ואין כל הצדקה לחיובו בשכר הטרחה המבוקש.

אשר על כן, אני מורה לנתבע לשלם לתובע שכר טרחה בסכום (כולל מע"מ) של 52,652 ₪.

כן ישלם הנתבע לתובע החזר הוצאות בסך 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.

תמצית ההליכים שהתנהלו ביחס למקרקעין ההליכים בתיק זה החלו עם הגשת תביעת המערערים כנגד המשיבה לתשלום פיצויים בגין הוצאות שהוציאו המערערים, לטענתם, להכשרת חלקים במקרקעין הידועים כחלקה 81 גוש 202005 מאדמות עין קאניה ברמת הגולן (להלן: "החלקה") בגין הוצאות נוספות ותשלומי איזון, וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השמוש שנימנע מן המערערים בחלקה משך שנים ארוכות בשל היתנהלות המשיבה.

עוד יצוין, כי בטרם מתן פסק הדין בתביעת פירוק השתוף התבררה תביעה כספית של קרובי המשפחה של המערערים שאף להם זכויות בחלקה כנגד המשיבה לתשלום פיצויים בגין נזקים, הוצאות ולתשלום דמי שימוש, ואולם זו נדחתה במסגרת ת"א 20036-02-13 בבית משפט השלום בעכו.

...

משכך, סבורים אנו כי אין יסוד להשגותיהם של המערערים על פסק דינו של בית משפט קמא וצדק בית משפט קמא, עת שראה לדחות את תביעת המערערים על כל רכיביה.

נוכח כל האמור לעיל, אנו מחליטים על דחייתו של הערעור.

בנסיבות העניין אנו מחייבים את המערערים לשאת בהוצאות המשיבה בערעור בסך כולל של 8,000 ₪.

] על פי ההלכה שנפסקה בעיניין סחר ושרותי ים (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ (19.12.2000)) הזכות לפצוי כתוצאה מההתחייבות לפצוי קמה לנתבע רק במקרה בו התביעה נדחתה או הצוו פקע, אך לא מקום בו ניזוק מהעיקול במקרים אחרים (היינו, כשהצו לא פקע), ועל כן לא יכול איטח לבסס את תביעתו לפצוי בגין נזקים שנגרמו לו, על עצם קיומה של התחייבות לשיפוי.

תשלום דמי שימוש בגין שטח האיזון שלא שולמה תמורה בגינו לטענת איטח, מאחר שש.פ. תפסה חזקה בכל שטח יחידה 7, לרבות השטח בגינו עליה לשלם דמי איזון, במרץ 2016, ומיום 6.7.16 היא משכירה שטח זה לבנק דיסקונט, עליה לשלם לו דמי שימוש בגין השמוש שהיא עושה במקרקעין שלא כדין, משום שלא שילמה עליהם.

תמצית טענתה של ש.פ, בבקשה לעיכוב הליכים חלקי, היא כי התביעה בת"א 62302-06-19 שהוגשה על ידי עופר, מעלה טענות זהות לאלה הנטענות על ידי איטח בהליך זה, והתביעה בת"א 45973-12-20 היא תביעה לפירוק שתוף שהגיש עופר, ובה נתבעת גם אשד את מלמד, החיונית לבירור המחלוקות בדבר הזכויות ברכוש המשותף, בהיותה בעלת זכויות במקרקעין, שאינה בעלת דין בתביעה זו. אם לא יעוכבו ההליכים בתיק זה, טוענת ש.פ., עלולות להיתקבל הכרעות סותרות של בית המשפט, בהליכים השונים.

אין מדובר ב"עיכוב הליכים" במובנו הקלסי, ולו מהטעם שהליך זה קדם לשני ההליכים המאוחדים שבמסגרתם ניתן צו המניעה הזמני, ואין לעכב הליכים בתיק זה בשל הליכים מאוחרים לו. עם זאת, טענות ש.פ. בהחלט ראויות לדיון, משום שההליך הנכון להכרעה במחלוקת לעניין שימוש ברכוש המשותף, הוא תביעת פירוק השתוף, ולא ניתן להכריע בסוגיות קנייניות של זכויות ביחידות או ברכוש המשותף, שלא במסגרת תביעה לפירוק שתוף בה נוטלים חלק כל בעלי הזכויות במבנה.

...

בנסיבות אלה, מקובלת עלי טענת ש.פ. כי מדובר בחוסר תום לב היוצר השתק שיפוטי כלפי איטח, המונע ממנו להעלות טענות סותרות, באותו הליך ממש (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ).

[footnoteRef:35] [34: בה"ש 6 בעמ' 32 לסיכומיו] [35: בסעיף 55 להחלטתה] לסיכום הנקודה, לא הוכח כי ש.פ. השכירה חניות מסוימות ברכוש המשותף לשוכריה, ומעדויות נציגי השוכרים עולה כי השכירה חניות צמודות שלה, וחניות ספורות, בלתי מסוימות, ברכוש המשותף, דבר המהווה שימוש סביר ברכוש המשותף.

סיכום סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה העיקרית, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת 1,157,936 ₪ כולל מע"מ נכון למועד הגשת התביעה.

את התביעה שכנגד, אני דוחה ברובה הגדול, למעט בנושא תשלום דמי האיזון, ועל כן אני קובעת כי על הנתבעת שכנגד לשלם לתובע שכנגד סך של 73,890 ₪ כולל מע"מ, נכון למועד הגשת התביעה.

בפני תביעה לביטול הסכם פירוק שתוף במקרקעין שנחתם בין הצדדים ביום 17.4.2011, ולפצוי בגין דמי שימוש ראויים בסך 129,519 ₪.

...

יש לציין שגם תרגום ההסכם תומך בגרסת התובע, ומשתמע ממנו כי הייתה כוונה לרישום חלוקת המקרקעין בפנקסים (ר' למשל ס' 8: "כל צד מתחייב להתייצב בפני כל משרד ממשלתי/עירייה כדי להשלים את הסכם החלוקה הזה והרישום בטאבו", ובס' 11: "כל רישום בטאבו יהיה בבקשה משותפת והרישום יהיה לפי תנאי הסכם זה".) בנסיבות אלה, אף אילו הייתי נכונה להניח לטובת הנתבעת שהיא לא הטעתה את התובע לחשוב שיוכל לבנות על חלקו בחלקה, שוכנעתי שהוא סבר כך בטעות, ועל כן מן הצדק לבטל את הסכם החלוקה מכח ס' 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לאור עדות המהנדס שלא ניתן לעשות שימוש של ממש בחלק של התובע.

לסיכום מראשית ההליך הנתבעת נוקטת סחבת וחוסר שיתוף פעולה.

לאחר שהוכח שהמקרקעין מוסדרים, וכי לא ניתן לאשר את חלוקתם על פי הסכם החלוקה, שכן לא ניתן יהיה לעשות שימוש כלשהו בתת החלקה שהוקצתה לתובע, אני קובעת שהסכם החלוקה מיום 17.4.11 בטל, והצדדים שותפים במושע בכל החלקה.

התביעה שלפניי עניינה תביעה לפירוק שתוף ומתן פיצוי בגין דמי שימוש בחלק מחלקת המקרקעין הידועה כגוש מס': 19378 חלקה מס' 33 ( להלן: המקרקעין), והכל בהתאם להחלטות ביהמ"ש בהליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים בין השנים 2010-2017, בהם נקבע בין היתר כי התובעים הנם בעלי הזכויות במקרקעין, למעט בחלק ששטחו 5 דונם נטו, אותו יש להעביר לנתבע 1.

...

כפועל יוצא, בשים לב לתקופת החישוב, לערכים שמצא המומחה לאחר חקירתו ובחינת הנתונים על ידו, ולעובדה שהתחשיב מחולק לשתי תקופות – האחת עד לסוף שנת 2017, והשניה מאז ועד למועד עריכת התחשיב (בשיטה שאיני מקבלת), אני קובעת כי דמי השימוש ביחס לשטח המקרקעין שהוקצה בחלוקה הזמנית כאן לתובעים (בכללותם) ולנתבעת 2, ובשים לב לשימוש שנעשה בפועל עד למועד הגשת התביעה המתוקנת, 22.4.18, עומד על סך של 32,520 ₪ (5,265 ₪ לשנה, ריבית מצטרפת לקרן של 7% לכל שנה ממועדה ועד ליום הגשת התביעה המתוקנת, וחיבור הסכומים), נכון ליום הגשת התביעה המתוקנת.

כפועל יוצא ולסיכום הדברים - בהתאם לחלקם היחסי של התובעים 1 ו-3 במקרקעין, הרי שעל הנתבע לשלם לתובעים אלו דמי שימוש בגין השימוש האמור בסך של 3,447 ₪ (10.6% מתוך 32,520 ₪).

אשר להוצאות ההליך, בשים לב לפער האדיר בין סכום התביעה (100,000 ₪) לסכום שנפסק, ולאחר שמצאתי לקבל את עיקר טענות התובעים לגופם של דברים - אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו בגין הדיון בדמי השימוש.