זאת ועוד, הנתבעת 1 טוענת כי התוכנית אף לא שינתה את יעוד המקרקעין וכי היא הוגשה משיקולים בלתי סבירים ובחוסר תום לב.
בכל הנוגע לתשלום הפצוי, טוענת הנתבעת 1 כי בפסק הדין בפשרה נקבע שפיצוי יכול שיינתן בדמות זכויות במקרקעין, וכי הפצוי יינתן גם בגין "החצרים".
בנוסף, טוענת הנתבעת 1 כי התובעת חייבת תחילה להוכיח כי אין לה חלופות אחרות באיזור למימוש מטרותיה בכל הנוגע לאותו "צורך עצמי", וזאת תוך המנעות או צימצום הפגיעה בזכויותיה של הנתבעת המתגוררת במקרקעין מזה עשרים וארבע שנים ברציפות.
פינוי הנתבעות מהמתחם
הוראות הסכם הפשרה, שקבל תוקף של פסק דין ביום 20.6.1991 (נספח 4 לכתב התביעה), קובעות כלהלן:
התובעת תרשם כבעלים של המיתחם, ובמקביל – היא תוותר על כל עילות הפינוי להן טענה כנגד הדיירים בתביעת ההסדר, למעט "פינוי לצורך עצמי" כמשמעותו על פי חוק הגנת הדייר;
הדיירים יהיו רשאים להמשיך ולהתגורר במיתחם;
במקרה של עילת פינוי לצורך עצמי ו/או במקרה של הפקעה ו/או במקרה של שינוי ייעוד במקרקעין – הדיירים ייחשבו "דיירים מוגנים" ולצורכי פיצוי, ייחשבו כדיירים אשר שילמו דמי מפתח בהתאם לחוק הגנת הדייר;
הפצוי בגין הפינוי יהיה בכסף ו/או בזכויות שוות ערך במקרקעין.
תכנית כרמלית (המצורפת לנספח 5 לתצהיר התובעת) שינתה את המצב שהיה קיים על פי תכנית מספר 1200 – תכנית פיתוח שטח מנשיה, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 3.7.1975, שייעודה "תיכנון עתידי" ושמטרתה תיכנון מחדש של השטחים הכלולים בה. מדובר בתכנית מפורטת מכוחה ניתן להוציא היתר להקמת ביניין במקרקעין, ביניין הכולל מבנים ומוסדות ציבור בשטח של כ- 5,000 מ"ר (ראו סע' 5 לתכנית).
על כן, ובהסתמך על סע' 133 (ב) לחוק הגנת הדייר, המקנה לבית המשפט שיקול דעת לקבוע כי הסידור החלוף יהיה בתשלום פיצויים, ולאור הפסיקה הרווחת המבקשת להוסיף ולצמצם את תחולתם של דיני הגנת הדייר ומצדיקה העדפת סידור חלוף בדרך של תשלום פיצויים על פני סידור חלוף בעין (ראו לעניין זה ע"א 470/83 ברזני נ' קרסנר, פ"ד לח(3) 54, 56) – יש לפצות את הנתבעות בתשלום פיצויים כספיים בגין הפינוי מהמתחם.
...
מאחר שהאפשרות לפינוי מופיעה כבר בפסק הדין בפשרה, ומאחר שאני סבור כי הנתבעות יקבלו פיצוי הולם – ואף למעלה מכך – בגין זכויותיהן במקרקעין, אינני סבור כי יש ליתן סעד מן הצדק.
סוף דבר
מכל האמור לעיל עולים הדברים הבאים:
לתובעת קמה עילת פינוי לצורך עצמי;
מעמדן של הנתבעות השתנה וכעת הן דיירות מוגנות;
הנתבעות זכאיות לפיצוי אך ורק בגין "הנכס" כדיירות מוגנות ששילמו דמי מפתח;
היקף "הנכס" נקבע בהסדר הפשרה על פי המצב המצבית (נספח א' להסכם);
השטח לפיצוי הנתבעות בגין מבנה המגורים והחצרים הוא 657.5 הוא 887.5 מ"ר;
ששווי הבעלות במקרקעין הוא 57,687,500 ₪;
סכום הפיצוי שיש לפסוק לנתבעות הוא 46,150,000 ₪.
לאור כל האמור לעיל, על הנתבעות לפנות את המקרקעין, המתחם והשטח הנוסף, ולהשיבם לרשות התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, בכפוף לפיצוי כספי בסך 46,150,000 ₪ בגין פינוי "הנכס" כהגדרתו בהסכם הפשרה, ובגינו בלבד.
