תביעה לפיצויים על לשון הרע בשליחת מכתב

תביעה לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

הנתבעות ממשיכות וטוענות כי, התביעה נעדרת בסיס לקיומו של "לשון הרע", או "פירסום" כמשמעותם בחוק; מדובר בחלופת מכתבים בין המועצה לבין חברת כנפי יונה בקשר להתנהגותו של התובע; מכתבים אלה אינם כוללים לשון הרע, שכן, אין בהם דבר שיש בו להשפיל או לבזות את התובע או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג; ובודאי שלא הייתה כל כוונה כזו; כל שיש במכתבים הוא דיווח על היתנהגותו של התובע ועל הפרעתו לנתבעת במילוי תפקידה; מעבר לכך, מכתבים אלה נשלחו לכנפי יונה בלבד, אשר לא קבלה את האמור בהם, ותחת זאת היא ציינה במכתב השעיה של התובע כי, "ידוע לנו כי הנך עושה עבודתך נאמנה.... הנך נותן שירות מצוין ללקוחותינו וכי אנו לא מוצאים בסיס אמיתי לתלונותיה של המועצה". מכאן, שמבחינת כנפי יונה, הנמען היחיד למכתבי המועצה, לא הייתה פגיעה בשמו הטוב של התובע, ועל כן הוא לא ניזוק כלל מהמכתבים, כטענתו.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי אף אם היה במכתבים שנשלחו על ידי המועצה לכנפי יונה בעניינו של התובע משום פרסום לשון הרע, הרי שעומדת לנתבעות הגנת אמת דיברתי, בהתאם לסעיף 14 לחוק, שכן, הנתבעות הוכיחו כי מדובר בפרסום אמת שהיה בו עניין ציבורי.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות הוצאות משפט בסך של 7,000 ש"ח. ניתן היום, ב' טבת תשע"ט, 10 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

תביעה לפצוי על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965, ועילות נוספות מתחום הנזיקין, בגין עיקול שהטילה הנתבעת על שני חשבונות בנק של התובע, משלא שילם קנס בגין דו"ח חנייה, שניתן לו, לטענתו, שלא כדין.

במכתב התשובה ששלחה הנתבעת אל התובע, בתאריך 25.8.13, בו הודע לו כי לא מדובר בדו"ח שבוטל, אלא בדו"ח השני, הודיעה לו הנתבעת, כי בהתאם להוראת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב – 1982, המועד להגשת בקשה לביטול הדו"ח הנו 30 יום מיום מסירת הדו"ח בדואר רשום לכתובת הרשומה, וכי הדו"ח נשלח אליו כאמור, ולפיכך על פי תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד – 1974 חזקה כי ההודעה נימסרה לו כדין, ועל כן המועד להגשת בקשה לביטול הקנס חלף, והליכי הגבייה ימשכו כסדרם.

לטענת התובע, מדובר בתביעה לפצוי כספי, המצויה בסמכות בית המשפט, בגין הליכי גבייה שננקטו בצורה רשלנית ולא מוצדקת, מבלי שניתן לתובע מענה לפניותיו, שכן הנתבעת עצמה ביטלה דו"ח זהה לאחר "בדיקה יסודית", כפי שציינה במכתבה.

...

לאור האמור, אני קובעת כי הסמכות העניינית לדון בטענות נגד חוקיות הדו"ח השני, נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים, ובית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בטענה.

התביעה להשבת סכום הקנס נדחית אף היא, לאור כל האמור לעיל.

התביעה נדחית.

כך, למשל, באת כח התובעת ציינה כי הפגיעה בתובעת נעשית בשל המכתבים האנונימיים שנשלחו כנגד המנהלת; כי עובר להליך ההעברה לא היתקיימה שיחה משותפות בין התובעת, המנהלת והמפקחת; התובעת ציינה כי הפגישה שלה עם המנהלת בקיץ, שבה הודיעה לה כי לא תחנך כיתה וכי לא בטוח שתהיינה מספיק שעות להעסיקה בבית הספר, פגעה בה מאוד; והתובעת ובאת כוחה ציינו כי סיגל קיבלה החלטה עוד לפני השימוע שערכה לתובעת.

ראשית לכל, התובעת לא ציינה בכתב התביעה, בפרק הדן בפגיעה בשמה הטוב (סעיפים 154-164) מהן האמירות הפרטניות של המנהלת שבגינן היא תובעת פיצוי על פי חוק איסור לשון הרע.

יש לקבוע כי התבטאויות אלה של המנהלת במכתב מהוות אמת ובנוסף היה אינטרס צבורי לפרטן לנירה, כדי שתעמוד על שקולי המנהלת שלא לשבץ את התובעת לחינוך כיתה בשנת הלימודים תשע"ה. על כן עומדת למנהלת ההגנה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

...

משכך, אנו מקבלים את גרסת המנהלת כי בשיחת ההיכרות שערכה עם התובעת עם כניסתה של המנהלת לתפקיד, הסבירה התובעת כי אינה רוצה לחנך כיתה בשל ניתוח שעברה בכף היד לפני כמה שנים, שיקשה עליה בסידור הכיתה, והזכירה את עברה כמדריכה.

הגענו למסקנה גם כי אין לחייב את המנהלת באחריות כלשהי כלפי התובעת בגין לשון הרע.

לאור כל זאת, אנו דוחים את התביעה על כל הסעדים שנתבעו בה. התובעת פרשה בפני בית הדין יריעה רחבה של טענות.

לאחר שנתנו את דעתנו לכל אלה באנו לכדי מסקנה כי יש לחייב את התובעת לשלם למדינה שכ"ט באי-כוחה של המדינה בסך כולל של 20,000 ש"ח וכן הוצאות בסך כולל של 6,000 ש"ח. כל אלה ישולמו לידי המדינה תוך 60 ימים מעת שיומצא פסק דין זה לתובעת.

בפניי תביעה לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע").

כך, לדוגמה, בפסק הדין של כבוד השופטת שמאי – כתב, מיום 25.11.13 נאמר, כי "מדובר בהליך סרק שמוטב היה כי לא היה מוגש לכתחילה"; כרטיס הכרות שפירסם מר זכריה באתר אינטרנט בו הוא מעיד על עצמו כי הוא עובד כ"מנטור, קאוצ'ר ויועץ עסקי לעסקים"; פירסום שעניינו הזמנה להרשם לתוכנית לשפור המצב הכלכלי והתעסוקתי, בו מופיעים פרטיו של מר זכריה לצורך פנייה וקבלת פרטים, וכן כרטיס ביקור של מר זכריה אשר לפיו הוא "יועץ – מומחה להצלחה עסקית". טענות התובע בכתב התביעה טוען התובע, כי הפירסום אשר מהוה לשון הרע במכתב הנתבעת הוא זה המתייחס להאשמה, לפיה קיבל ממר זכריה תשלום באופן אישי, עת ייצג אותו מטעם הסיוע המשפטי (סעיף 5 ב לעיל).

מכתבה של הנתבעת נשלח אך ורק אל הלישכה לסיוע המשפטי – הגורם המוסמך לבדוק את הטענות שהועלו כנגד התובע ולא פורסם ו/או נשלח לגורמים אחרים באופן שהיה עלול לפגוע בו. אף היתנהלות זו יוצרת חזקה שהנתבעת פעלה בתום לב. התובע לא סתר חזקה זו. על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

...

זאת ועוד, הערעור נדחה, שכן הוגש באיחור (עמ' 8 שורות 20-21).

סוף דבר הנתבעת פנתה ללשכה לסיוע משפטי באופן דיסקרטי כאשר סברה שהתובע מקבל ממר זכריה, הגרוש שלה, תשלומים באופן פרטי.

מכתבה של הנתבעת נשלח אך ורק אל הלשכה לסיוע המשפטי – הגורם המוסמך לבדוק את הטענות שהועלו כנגד התובע ולא פורסם ו/או נשלח לגורמים אחרים באופן שהיה עלול לפגוע בו. אף התנהלות זו יוצרת חזקה שהנתבעת פעלה בתום לב. התובע לא סתר חזקה זו. על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

בפני תביעה כספית לפצוי על סך 75,000 ₪, ללא הוכחת נזק, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח-1965 (להלן: "החוק").

במקרה דנן, נטען כי הנתבע הוציא לשון הרע נגד התובעת במכתב ששלח, עם העתק לשני דיירים נוספים דפנה וחגי, ובנוסף תלה את המכתב על לוח מודעות בכניסה לבניין בחדר מדרגות ברחוב כרמיה 19 (להלן: "דרכי הפירסום").

...

להלן הטעמים שהובילו אותי למסקנה זו: דבריה בתצהיר ובעדות סותרים אלה את אלה ואינם עקביים.

לנוכח הנסיבות שצויינו לעיל, אני קובעת כי שהתובעת לא הוכיחה את יסוד הפרסום הדרוש לשם הוכחת עוולת לשון הרע, כמשמעו בסעיף 2 לחוק.

סוף דבר: התביעה נדחית.