פתח דבר
דקות אחר חצות של יום שישי ה- 28.04.2017 לאחר ששתה משקאות משכרים יצא התובע פתח אולם אירועים בנמל תל אביב, ניכנס לרכבו מסוג ב.מ.וו שנת יצור 2009 וגרם לתאונת דרכים תוך כדי גרימת נזק לרכבו ולרכבים לרכבים אחרים אשר חנו בסמוך.
משכך ומשלעמדת הנתבעת התובע סרב ליפגוש בחוקר מטעמה לשם בירור נסיבות התאונה, ומשלא נימסר לה על פי בקשתה עותק של רישיון הנהיגה של מי שנהג ברכב , מצאה הנתבעת את תביעתו של התובע לתגמולי ביטוח בגין הנזק לרכבו ולרכבים האחרים, כנידחת על ידה וזאת מטעמים של חוסר שתוף פעולה והכשלת בירור החבות.
לאחר בחינת הדברים מצאתי כי בעיניין הסוגיה הראשונה דעתי עם התובע אלא שבעניין הסוגיה השנייה הנוגעת לאי הוכחת הנזק שמשמעותה דחיית התביעה, דעתי עם הנתבעת ואבאר:
באשר לסוגיה הראשונה, אין הדין מחייב הלימה בין בעלותו של אדם על נכס מסוים לבין אי יכולתו לבטחו, שאם תאמר כך, מרבית חוזי הביטוח לא היו יכולים להתקיים וממילא הדין מתיר אף קיומו של מוטב שאינו בהכרח בעליו של הנכס המבוטח לצורך פיצוי למוטב זה במקרה של יום פקודה (ראה סעיף 12 לחוק חוזה הביטוח).
...
משפנה התובע אל הנתבעת אשר ביטחה את רכבו בביטוח "מקיף", בכדי שתפצה אותו בעבור נזקו, הודיעה לו זו במסגרת מכתב דחייה מיום 06.06.2017 כי תביעתו לפיצוי נזקיו נדחית על ידה מטעם של הכשלת בירור החבות הביטוחית בהתאם להוראות סעיף 22-25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").
אלא משנותר חלל גדול שאין בידו של איש, מלבד התובע למלאו, וכך לא נעשה על ידו, לא נותרה בידי מלבד הברירה כי אם להורות על דחיית התביעה, פועל יוצא של המסקנה המתבקשת ממנה.
באשר להוצאות המשפט, נחה דעתי שאין לפסוק הוצאות משפט לאיש בגין ניהול תביעה זו וכי נכון שכל צד יישא בהוצאותיו.
הטעם לכך נעוץ בעובדה שאף שמבחינת הפן המשפטי לא נמצא בסיס לקבוע כי התובע עומד ברף הנדרש לדחיית הכיסוי הביטוחי, הוא לא נכשל בהוכחת את נזקו ובתור שכך נדחית תביעתו, כאשר אין חולק כי בסופו של יום נגרם לו נזק מסוים עמום, ואשר בגין כך יוצאת הנתבעת בתור מבטחת הרכב כשידה על העליונה.
