תביעה לפיצויים בגין תדלוק שגוי בתחנת דלק

לפניי תביעה לפצוי התובעים בגין נזק שניגרם לרכבם כתוצאה מתדלוק שגוי בתחנת דלק של הנתבעת, ביום 25.12.14.

בנוסף הוגשו לעיוני תמונות הנזק, ההודעה לחברת הביטוח וחשבונית בגין התידלוק.

...

איני מקבלת טענת העד כי לא היה באפשרותו לבדוק את פרטי המקרה משום שצירפו חשבונית ללא מספר רכב או פרטים.

לאור כל הדברים האמורים לעיל, אני מקבלת את גרסת התובעים לאופן קרות הנזק וקובעת כי הנתבעת נושאת באחריות לנזקי רכב התובעים.

סיכומו של דבר, אני מחלקת את האחריות לקרות התאונה בין הצדדים באופן בו הנתבעת נושאת בשיעור של 80% מהאחריות ולתובעים אשם תורם בשיעור של 20%.

לפניי תביעה קטנה על סך 30,000 ₪ אשר הגיש התובע כנגד הנתבעת בקשר לנזקים שנגרמו לו עקב תידלוק שגוי של רכבו בתחנת דלק השייכת לנתבעת (להלן: "הרכב").

משכך, אני דוחה רכיב זה. באשר לרכיב עגמת הנפש על סך 10,000 ₪, התובע רשאי לתבוע פיצוי הן בגין נזקיו הישירים – פיצויים בגין ניזקי ממון והן בגין נזקים לא ממוניים, כאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970, כל זאת בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ו"בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".

...

סוף דבר, התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מהיום פיצוי בסך 3150 ₪ בגין עגמת נפש ורכיב הסולר החסר.

בנסיבות אלה, ומשנדחתה התביעה באשר לרכיב הנזק הישיר לרכב התובע, נדחית ההודעה לצד ג'.

זוהי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע מסוג BMW עקב תידלוק שגוי בתחנת דלק המופעלת על ידי הנתבעת 1 והמבוטחת על ידי הנתבעת 2.

נוכח כל האמור לעיל, ומאחר ואין מחלוקת על שאלת אחריותן של הנתבעות, אפסוק לתובע פיצוי בהתאם לחוות דעת הנתבעות, אותה אני מעדיף על פני זו של התובע, כמפורט מעלה.

...

אלא, שכאמור לעיל, אני סבור כי השמאי מטעם התובע לא ביסס מספיק את חוות דעתו, ואת קביעתו מדוע יש לפנות לסעיף 3 דווקא בהוראות היצרן, כאשר בשום מקום בחוות דעתו הוא לא מציין כי התגלו חלקיקי מתכת, שהינם תנאי לפעולה לפי סעיף 3 (גם שמאי הנתבעות מציין בחוות דעתו כי כאשר יצר קשר עם המוסך אליו הובא הרכב לראשונה, לא צויין כי התגלו שבבי מתכת במערכת הדלק).

מאחר וחוות הדעת שקולות בנקודה זו, ומאחר והתובע הוא הנושא בנטל השכנוע, הרי שאין מנוס מדחיית הטענה בנקודה זו. זאת ועוד: התובע טען כי מכר את רכבו בסך 17,000 ₪, כמות שהוא על פגמיו, בעוד שוויו בין 80 ל – 82 ₪ (בהקשר זה יצויין כי עובדת בעלותו ברכב הוכחה באמצעות רישיון רכב שצורף לחוות דעת הנתבעות).

נוכח כל האמור לעיל, ומאחר ואין מחלוקת על שאלת אחריותן של הנתבעות, אפסוק לתובע פיצוי בהתאם לחוות דעת הנתבעות, אותה אני מעדיף על פני זו של התובע, כמפורט מעלה.

הנתבעות ישלמו לתובע בתוך 30 יום סך 9771 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.14, בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות ככל שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.7%.

לפני תביעה לפצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב בעקבות תידלוק שגוי.

בעתירתו לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 6,670 ₪, טוען התובע כי בעקבות התידלוק השגוי כבה מנוע הרכב וכי המכונאי שהוזמן למקום על ידי מנהלת התחנה וניסה לסייע בהתנעתו, גרם נזק נוסף ל"סטרטר" ולמזרק ההצתה שלו.

הנתבעת, המודה בבצוע התידלוק השגוי, טוענת להגנתה להעדר קשר סיבתי בינו לבין התקלה שנמצאה ב"סטרטר", ומציינת כי מיד עם היוודע לה דבר האירוע היא הזמינה למקום את שואב הדלקים מר נתן אהרוני (להלן: "מר אהרוני"), אשר טיפל ברכב באופן הנידרש והמקובל המקרים כגון זה. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא עשה לשם הקטנת נזקיו שכן הוא סירב להצעתה ליגרור את הרכב למוסך על חשבונה כמו גם להצעת מר אהרוני להתקין בו "סטרטר" חלופי משופץ בעלות של 600 ₪ בלבד, לאחר שמצא כי היתה בו תקלה קודמת: "היה ריח מהסטרטר שאומר ששרוף מלפני שהגיע לתחנת הדלק" (ר' חוות דעתו של מר אהרוני שצורפה לכתב ההגנה).

...

במצב דברים זה – כך לגרסת התובע – הוא נאלץ להזמין אל המקום רכב גרר אשר גרר את רכבו למוסך שבו הוא תוקן בסופו של דבר.

ואלה הם נימוקי: מר אהרוני לא ביצע בדיקה יסודית של הרכב וקביעתו לפיה הסטרטר היה שרוף ופגום עוד לפני כן, מהווה בעיני מסקנה שאינה מבוססת דיה.

הסבריו של מר עתאמנה נשמעו לי הגיוניים, משכנעים ומבוססים הרבה יותר ולטעמי העובדה שרכב התובע פעל באופן תקין עובר לתדלוק השגוי מחזקת גם היא את המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השניים.

החשבוניות שהוצגו בפני מלמדות על כך שכתוצאה מהתקלה בסטרטר נאלץ התובע לגרור את רכבו למוסך תמורת תשלום של 1,000 ₪ וכי תיקון הרכב (החלפת החלקים +עבודה) עלה לו 6,669 ₪ - שני הסכומים כוללים מע"מ. לנוכח כל אלה ובהתחשב בכך שמדובר ברכב המשמש את התובע לעבודתו (כך לפי דבריו), דהיינו שהוא מזדכה במע"מ, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבעת לפצות בסכום כולל של 6,530 ₪ (830 ₪ עלות הגרירה ללא מע"מ ו- 5,700 ₪ עלות תיקון הנזק ללא מע"מ).

בפני תביעה על סך 5,000 ₪ שהגיש התובע לפצוי בגין חיוב שלטענתו חייבה אותו הנתבעת שלא כדין, ואף נגרמו לו נזקים בעטיו של חיוב זה. הנתבעת מספקת שירותי גרירה.

התובע העיד כך (עמ' 1 שורות 20-25): "לשאלה למה אמרתי לנתבעת שאישתי התבלבלה בדלק אני משיב שככה חשבתי בהתחלה.... לשאלה איך ידעתי אחר כך להגיד להם שהיא לא טעתה בתדלוק אני אומר שאנו מתדלקים בתחנה צמודה לעסק שלי בצ'ק פוסט אז אנו בקשרים אז הלכתי לשמה וראיתי איפה היא עמדה ותדלקה, אני ראיתי את זה במצלמות של תחנת הדלק. ראיתי במצלמות את הידית שהיא מוציאה 95 ומתדלקת. לשאלה למה לא הבאתי את זה לבית המשפט אני אומר שלא האמנתי שהם לא יחזירו לי את הכסף. הם עוד לא חייבו." התובע הוסיף כי הסייגים אליהם הפניתה אותו הנתבעת בעת שהתקשר לצורך קבלת שירות לא הוסברו לו ולא ידע עליהם.

" התובע אכן טען בדיון (לראשונה) כי נהגו הוא ואישתו לתדלק בתחנת הדלק הסמוכה לעסקו, כי אישתו תידלקה טרם נסיעתה לטבריה בתחנת דלק זו בעיר חיפה, כי צפה בסירטון התידלוק וראה שתודלק סוג הדלק הנכון וכי לא ביקש את הסירטון או צילם בעצמו משלא תיאר לעצמו שיגיע לתביעה.

...

אני סבורה כי שעה שדרישתה של הנתבעת שהתובע ימציא ראיה כלשהי שמקור התקלה ברכבו אינה קשורה בתדלוק שגוי, בשים לב לדיווחו הראשוני של התובע הנה סבירה.

לאור כל האמור אני קובעת כי התובע לא הרים את נטל הראיה להוכיח את תביעתו.

בנסיבות אני קובעת כי יש ממש בטענות הנתבעת כי התובע ביקש לחייבה בסכום התיקון שביצע ברכבו ולא בסכום נזקו האמתי, ויש בכך כדי להצדיק את הקביעה כי בנסיבות אלה המדובר בתביעה מופרזת בהתאם לקביעת הפסיקה – על המשמעויות העולות מכך.

סוף דבר דין התביעה להידחות.