הרוכב "משוכנע ובטוח" שרכב הוא זה שפגע באופניו מאחור, הגם שכלל לא ראה את הרכב הפוגע ופרטיו אינם ידועים לו ולא הובאו כל עדי ראיה להתרחשות זו. האם גרסה זו מספיקה כדי להטיל חבות על קרנית בגין תאונת "פגע וברח"? זו הסוגיה העומדת לפתחנו;
רקע כללי וטענות הצדדים
לפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 25/2/1992, אשר נפגע, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 21/6/2015 בהיותו רוכב על אופניים (לא חשמליים).
הלכה פסוקה מקדמת דנא כי הנטל להוכחת העובדות הדרושות לשם קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, רובץ לפתחו של התובע, ובכלל זה הנטל להוכיח כי הוא נפגע בתאונת דרכים, ובמקרה דנן, כתוצאה מפגיעת רכב שפגע וברח מן המקום, פרטיו אינם ידועים ולא ניתן לאתרו בשקידה ראויה (ראו: ע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד; ת"א (מחוזי ת"א) 1551/07 אזולאי נ' קרנית - קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים; ת"א 9276/09 קראוז נגד קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים; ע"א 9096/11 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גבארין - פורסמו במאגרים המשפטיים).
דיון והכרעה- האם הוכח כי במקרה דנן הפגיעה נגרמה כתוצאה מתאונת דרכים?
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים של התובע וחברו על נספחיהם ובפרוטוקול ישיבת ההוכחות ובסיכומי הצדדים שסיכמו לפניי בעל פה בתום הדיון, באתי למסקנה כי התובע אמנם הוכיח את עצם קרות התאונה דהיינו כי נפל מאופניו ונחבל בכף ידו ודומני כי זה כלל אינו שנוי במחלוקת, ברם התובע לא עמד בנטל להוכיח כי סיבת הנפילה מהאופניים הייתה דוקא בשל פגיעה מרכב חולף.
...
לחילופין, טוענת הנתבעת, כי גם אם יוכח כי התובע נפגע מרכב חולף, אזי יש לקבוע כי התובע לא נקט "בשקידה הראויה" כמצופה ממנו על מנת לאתר את נהג הרכב או את הרכב הפוגע וגם בשל כך דין התביעה כנגד קרנית להידחות.
על מנת לסבר את האוזן, להלן ציטוט מהמסקנה אליה הגעתי על סמך הניתוח הראייתי בעניין פלונית, ללמדך על ההבדל התהומי ביחס למקרה הנדון:
"אילו היה ספק קל שבקלים בליבה של התובעת בזמן אמת כי הופלה ארצה על ידי הרכב, לא הייתה באותן הדקות הספורות שעמדו לרשותה עושה כל שביכולתה על מנת לשנן את מספרו. דווקא האינסטינקט הראשוני שבניסיון לשנן את המספר במצב בו הייתה נתונה, שרועה כאובה על הכביש, היא המצביעה על שכנוע וידיעה פנימית של התובעת כי הופלה על ידי הרכב האמור ולא סתם נפלה כתאונה עצמית. ודוק, מדובר בנתינה זרה, אשר אינה דוברת השפה, וודאי שאינה מצויה בדקויות של האבחנה המשפטית בין תאונה עצמית מול תאונת במעורבות רכב, ודומני כי לא ניתן לייחס לה תחכום יתר במסגרתו, באותן דקות ספורות, היה סיפק בידה לבדות במוחה סיפור כיסוי שלם, המערב רכב חולף בתאונה לא לו, רק לצורכי תביעה עתידית, לא כל שכן כנגד קרנית אשר יש להניח כי התובעת כלל לא ידעה על קיומה או על תפקידה אותה שעה".
אמור מעתה, ההיקש אותו מנסה התובע לעשות מעניין "פלונית" לענייננו, אין לו על מה לסמוך ודינו להידחות.
סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
