תביעה לפיצויים בגין פגיעה באוזן במהלך שירות צבאי

תביעה של המדינה (להלן: התובעת) לפי סעיף 36(א)(2) לחוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט – 1959 (להלן: חוק התגמולים) נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (להלן: הנתבעת), בגין תשלומים שהתובעת שלמה ועתידה לשלם למר י.מ שניפגע בתאונת דרכים (להלן: הנפגע) בעת שרותו הצבאי.

בהתאם לסעיף 36(א)(2) לחוק התגמולים, זכאית התובעת "להיות מפוצה בעד התשלומים" שהיא שלמה לנפגע "מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר עד לסכום אותם פיצויים". מכאן התביעה שלפניי לחייב את מבטחת הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, לשלם לתובעת את הפיצויים שהיה על הנתבעת לשלם לנפגע עקב תאונת הדרכים.

הנכות הרפואית ועדה רפואית של משרד הבטחון (להלן: הוועדה) קבעה לתובע את הנכויות הבאות: 30% בשורש כף יד ימין; 20% פוסט טראומה ו- 20% בגין חבלת ראש, ירידה קוגנטיבית וכאבי ראש; 10% ברצועה הצולבת ברגל שמאל; 10% ירידה במיקוד; 10% ליקוי שמיעה וטינטון; 10% חירשות באוזן שמאל; 10% פגיעה בלסת; 5% ירידה בתחושה; 1% צלקות.

כפועל יוצא אני פוסקת לגבי הפסדי העבר - סך של 710,000 ₪ בצרוף ריבית מאמצע התקופה (סכום זה כולל פנסיה וכן פיצוי בסך 3,000 ₪ לחודש בגין החודשים שמיום התאונה ועד השיחרור מהשרות הסדיר נוכח מצבו הרפואי של הנפגע באותה עת ובשים לב לכך שהוא הישתכר בסכום זה במהלך שרותו הצבאי עד לתאונה).

...

המסקנה היא שכתוצאה מן התאונה נגרמה לנפגע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 66.23%.

סוף דבר התשלומים שאותם שילמה ותשלם התובעת לנפגע בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהגישה הינם בסך 5,922,042 ₪, והם עולים על הסכומים שנפסקו לעיל.

לכן הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים שנפסקו לעיל בלבד.

תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

עוד הוסיף, כי בתקופת בגרותו ולאחר מכן היה דפוס חייו אופייני למצב הפרעת אישיות ממקבץ B. ד"ר איסקוב, פסיכיאטרית אשר בדקה את התובע והוגשו סיכומי ביקור שערכה, תארה קשיים בהסתגלות למסגרות וקשיים בקבלת מרות, היה מעורב בהליכים פליליים לפני גיל 20, ולא שירת בצבא.

ד"ר דרנל נישאל אודות הנכות הזמנית שנקבעה והשיב "בהיעדר מידע על ה- 3 חודשים ראשונים, אני מניח שאדם שעבר תאונה הוא נרעש עם תגובה נפשית מסוימת, אבל אם הוא מגיע 3.5-4 שנים מאוחר יותר עם תלונות של כאבי ראש, בעיות בריכוז, עצבנות, רעש באוזניים, מתח נפשי, הפרעות בשינה, ירידה במצב רוח וחוסר תאבון- זה רחוק מאוד מהתאונה, זה רחוק מאוד מההשלכות הנפשיות של התאונה..." (שם בעמ' 10).

אמו עובדת במשך שעות רבות בכל יום, כך שלא ברור מתי היא מספיקה לעזור לו. מכאן שאין מקום לפצוי בגין ראש נזק זה. התובע לא הביא ראיות לעזרה בשכר, אך בשים לב למאפייני הנכות, לגילו של התובע ולמצבו המשפחתי, ולהתרשמותי מפגיעתו, סביר להניח כי הוא נזקק לעזרה מסוימת ויזקק לעזרה אף בעתיד, וכי יש מקום לפסוק פיצוי בגין שווי עזרה שניתן לו על ידי בני מישפחה או שינתן לו בעתיד, למשך תוחלת חייו.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוגשו באשר לנתוני ההשתכרות של התובע, ובשים לב לשיעור הנכות, אופי הנכות והשפעתה החלקית על העדר תעסוקת התובע בעבר, אני סובר כי התובע זכאי לפיצוי כדלקמן- בגין חודש דצמבר 2013 השלמה לשכר מלא – ובתוספת ריבית מחצית תקופה 2,027 ₪ .

בנסיבות המקרה, לאור פגיעת התובע במספר תחומים, ולאור הרקע האישי של התובע, היה מקום לבחון האם התאונה גרמה ו/או תרמה לקיומה של נכות נפשית, לפיכך אני סבור כי אין מקום לנכות את שכר טרחת המומחה בתחום הפסיכיאטריה.

סיכום נזקי התובעת הפסד שכר לעבר 70,916 ₪ הפסד שכר לעתיד 139,000 ₪ הפסדי פנסיה עזרת הזולת 26,240 15,000 ₪ ₪ הוצאות 5,000 ₪ כאב וסבל 33,952 ₪ סך נזקי התובע 290,108 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 290,108 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 15.21% ובצירוף הוצאות משפט שהוציא התובע.

לאור ההחמרה בראייתו, הגיש המשיב תביעה להחמרת מצב בה ביקש שנכותו בגין הפגיעה בראייתו בעין ימין תקבע מחדש על רקע ההחמרה בראייתו.

בית-המשפט העליון קיבל את עמדת הנכים וקבע כי בעת קביעת אחוזי הנכות בגין פגיעה בראייה (או בשמיעה) יש להיתחשב בהחמרה מאוחרת בראייה או בשמיעה כתוצאה מפגיעה באיבר הזוגי השני, אף אם הפגיעה המאוחרת באיבר הזוגי השני לא קשורה לפגיעה עקב השרות הצבאי.

וכך נקבע: "הפגיעה הכללית בראייה או בשמיעה אינה עולה לכדי מחצית, אלא פחות מכך. זאת באשר האיבר הבריא 'מפצה' על חוסר התיפקוד של רעהו בבחינת הפגיעה הכללית בחוּש. להמחשה, בעת אובדן הראייה בעין אחת - ההנחה היא, כאמור, שהפגיעה הכללית בראייה היא 30% ולא מחצית. מזוית אחרת, ניתן לומר שהעין הבריאה והמתפקדת עודנה מאפשרת 70% מכושר הראייה. ההסתכלות היא על המכלול... אם כך הוא הדבר, סבורני כי אך טבעי שבמקרה בו האיבר ה'מפצה' נפגע בהמשך חייו של הנכה, וה'פיצוי' שקיומו הוּנח הולך ומתפוגג - ראוי כי תהא היתחשבות בכך בעת בחינת המצב מחדש." שלישית, על פי הפסיקה "... תכלית חוק הנכים וקולה של הפסיקה מורות לנו לפרש את ההסדר באופן רחב, המיטיב עם הנכה. לשון אחר: לא בצרות העין, אלא בעין יפה ובאוזן קשבת". בית המשפט העליון הדגיש כי בקביעתו כאמור אין "... כדי לסטות מהתפיסה המושרשת לפיה חוק הנכים נועד להעניק תגמול אך ביחס לפגימה שארעה עקב השרות ובזמן השרות". שכן, "הקשר אמנם אינו מתאפיין בכך שהפגיעה החדשה "נובעת" למשל, במובן הרגיל, מן הפגיעה הישנה.

...

המוסד מוצא תימוכין בסעיף 120(א) לחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כי: "בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות, וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה". אין בידינו לקבל טענה זו. כל שקובע הסעיף הוא שנכות תקבע רק לגבי זו שהיא תוצאה של הפגיעה בעבודה.

האם קשיים אלה מצדיקים את המסקנה כי אין לקבל את פירוש המשיב? לטעמינו בעיקרו של דבר בשל הנפסק בעניין פלוני התשובה שלילית.

לאור אלה ובעיקרו של דבר לאור הפסיקה בעניין פלוני לא מצאנו הצדקה להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

נסיבות פגיעתו של התובע עולות כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, והוא זכאי לפיצויים מנתבעת 2 בהיותה מי שביטחה במועד הרלוואנטי את השמוש ברכב בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תשל"ה – 1970.

עיון בתמונות פניו ואוזן ימין של התובע (התמונות צורפו לתצהיר התובע) ובמיוחד היתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט במהלך דיון ההוכחות, ממראה הפנים ואוזן ימין של התובע, מעלה כי קשה להבחין בצלקת שבאוזן ימין, שכן העיוות באוזן עיקרו בחלק האחורי של האוזן.

מנגד, הנתבעת טוענת כי מדובר בנכות אסתטית בלבד, נעדרת תפקודיות, כך, שאין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. כמו כן, נטען כי התובע לא שירת בצבא ומשכך נמצא התובע בשוק התעסוקה כבר קרוב ל 10 שנים וכי אין מקום לחשב את שכרו בהתאם לשכר הממוצע במשק.

לעניין חישוב אובדן כושר ההישתכרות וכימות גריעת השכר בגינו, אפנה לכך שבמקרה הנידון מדובר בתביעה בגין נכות אסתטית בעיקרה, אשר אחוז הנכות הרפואית שקבע מומחה בית המשפט 10% ושיעור הנכות התפקודית הנמוך, שאינו עולה על 2%, אחוז שלגביו (כמצוטט רבות בפסיקה) מקובל לפסוק פיצוי גלובאלי תחת חישוב אקטוארי; כפי שסיכם המלומד דוד קציר, בספרו פיצויים בשל ניזקי גוף, מהדורה רביעית, כדלקמן: "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התיפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובאלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סירבו בתי המשפט להזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות." (קציר, 259).

...

על כן, לא הוכח שנגרם לתובע הפסד שכר לעבר ותביעתו לפיצוי בגין ראש נזק זה נדחית.

סוף דבר סיכום הפיצויים הוא כדלקמן: הפסדי השתכרות לעתיד כולל פנסיה (גלובלי)- 30,000 ₪.

הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסכום של 52,188 ₪, החזר אגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

תסקיר המבחן התסקיר מיום 7.2.24 מלמד כי הנאשם בן 69, נשוי ואב לארבעה ילדים בוגרים, עזב את המסגרת הלימודית לאחר 10 שנות לימוד, כדי לסייע בפרנסת המשפחה, התגייס לצה"ל ושירת במשך 24 שנים כנהג בחיל הים.

הנאשם תיאר את הארוע בצמצום ומסר כי בינו ובין המתלונן קיים סיכסוך על חניה בבניין וכי ביום הארוע הוא איבד שליטה ותקף את המתלונן כמתואר בכתב האישום, מתוך חרדה שהמתלונן יפגע בו, לאחר שהמתלונן כיוון אליו את צנור המים.

שירות המבחן פנה לגורמי התביעה, כדי לקבל את פרטי המתלונן וליצור עמו קשר, ברם הפנייה לא נענתה ולכן לא ניתן היה להביא בתסקיר את עמדתו.

על רקע האמור, שירות המבחן העריך כי הסיכון להישנות עבירות אלימות בעתיד נמוך, ציין כי הוא אינו רואה צורך בשילובו של הנאשם בהליך טפולי במסגרת השרות והמליץ להטיל על הנאשם צו של"צ בהקף של 280 שעות, לצד מאסר מותנה ופצוי למתלונן.

ברע"פ 3682/22 אסף גולן נ' מדינת ישראל (2.6.22) דובר בנאשם שעל רקע חשדו שהמתלונן גנב ממנו "סקיטבורד", תקף את המתלונן באגרופים, איים עליו שיהרוג אותו ובהמשך שלף אולר, הצמיד אותו לאוזנו של המתלונן וגרם לו חתך שטחי בקרקפת ושריטות מאחורי אוזניו השמאלית.

...

על רקע האמור, שירות המבחן העריך כי הסיכון להישנות עבירות אלימות בעתיד נמוך, ציין כי הוא אינו רואה צורך בשילובו של הנאשם בהליך טיפולי במסגרת השירות והמליץ להטיל על הנאשם צו של"צ בהיקף של 280 שעות, לצד מאסר מותנה ופיצוי למתלונן.

עם זאת, באיזון בין חומרת המעשה והאינטרס הציבורי ובין נתוניו ונסיבותיו של הנאשם, אני סבורה כי לא ניתן לסטות במקרה דנן ממתחם העונש ההולם עד כדי הימנעות מהטלת מאסר בפועל.

סוף דבר בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו לעיל, הריני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים, שירוצה בעבודות שירות בבית סוהר "כרמל", בעתלית, בימים א'-ה', בטווח השעות המתאפשר על פי חוק העונשין.