עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה שכירות.
אף שגב' מוריה הייתה סטודנטית למשפטים באותה עת, היא עשתה את הבדיקות לכדאיות שכירת הנכס וההתקשרות בעיסקה לפי אמות מידה של אדם סביר.
בתביעתה, עתרה התובעת לפצותה בסכום כולל של 2,737,229 ₪, לפי ראשי הנזק שלהלן:
דמי שכירות עבור הנכס - סך 266,030 ₪.
לעניין חריגות הבניה לפי כתב האישום, יש להבחין בין בניית קומה נוספת בשטח 90 מ"ר שבוצעה לפני רכישת הנכס ובגינה הוגש כתב אישום נגד מר בלקין, שנמחק, לבין עבודות שונות בשטח כולל של 291 מ"ר, שבוצעו במועדים מאוחרים יותר ע"י מי משוכרי הנכס, מר דוד והתובעת.
בעניינינו, לא הוכח כי הנתבעים ידעו, לפני השכרת הנכס לתובעת, כי ייעוד הנכס אינו מאפשר קבלת רישיון לניהול עסק של השכרת חדרי אירוח, ולא הוכח כי הציגו בפני התובעת מצג שוא ולפיו ניתן לנהל בנכס עסק של השכרת חדרי אירוח.
...
מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי המידע אודות הנכס נמצא במועצה ובוועדה, ואין להם גישה עדיפה למידע זה. במקרה זה, שבו אין לנתבעים יתרון על פני התובעת בכל הנוגע לקיום המידע אודות אפשרויות השימוש בנכס והיתכנות קבלת רישיון עסק, לא חלה על הנתבעים חובת גילוי.
הנזק
אני קובע, כי הנתבעים לא הפרו את חובת הגילוי או חובת תום הלב המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים, ועילת ההטעיה הקבועה בסעיף 15 לחוק החוזים אינה מתקיימת בענייננו; משכך, לא קמה לתובעת עילה לביטול החוזה ולפסיקת פיצויים לטובתה, מה גם שהתובעת לא נקטה בפעולה כלשהי לביטול החוזה עובר להגשת התביעה.
סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל, דין התביעה להידחות.
