לפניי תביעה כספית שהגישו התובעים – שהם בעלי 4 דירות בבית המשותף שברחוב השר שפירא 15 בבת ים (להלן: הבניין), נגד הנתבעת 1 – שהיא חברה קבלנית שביצעה עבודות בבניין מכוח תמ"א 38 (להלן: החברה), והנתבעת 2 – עורכת דין במקצועה, ששמשה כב"כ דיירי הבניין (להלן: עו"ד ביבי או עורכת הדין).
אין חולק, כי בין החברה מצד אחד ובין דיירי הבניין מצד שני, נחתם, ביום 8.11.2015, הסכם (להלן: הסכם התמ"א או ההסכם) במסגרתו, תמורת הקניית זכויות הבנייה לבניית דירות חדשות בבניין, התחייבה החברה כלפי הדיירים לבצע עבודות כמפורט בהסכם ובמפרט שצורף לו, לרבות ביצוע עבודות לחזוק הבניין, בניית מעלית, ביצוע עבודות פיתוח ושפוץ שונות בשטחים הציבוריים ועוד.
נוסף על כך, לטענת התובעים, ביצעה הנתבעת שינויים נוספים באופן שבו בוצעו עבודות הבנייה, לעומת התשריט המקורי שהוצג לבעלי הדירות עם חתימת הסכם התמ"א (וצורף כנספח ג' להסכם), באופן שגרם להם לנזקים בדמות חסימה משמעותית של אור ואויר הן בחזית הדירות והן בחלק האחורי באיזור מרפסות השרות, וגרם לירידת ערך דירותיהם.
גדרי המחלוקת בתיק
כפי שהתחוור במהלך ניהול ההליך, קיימים למעשה שלושה היבטים שבהם אין חולק כי נעשה שינוי באופן שבו בוצעה הבנייה בפועל, ביחס לתיכנון המקורי שעליו התבסס הסכם התמ"א: ההיבט הראשון הוא הקטנת שטח מרפסות השמש בדירות הפונות לחזית רחוב השר שפירא (למעט בקומה הראשונה; להלן יכונה שינוי זה: הקטנת המרפסות); ההיבט השני הוא הארכת הקירות היורדים בחזית הבניין, כך ששניים מן הקירות (הפנימיים יותר, ממבט לרוחב החזית, שהיו אמורים להיות מעט קצרים יותר מן החיצוניים) הוארכו (בכמטר אחד) כלפי הרחוב, באופן שגרם להצללה וחסימת אויר ואור בחלקן של הדירות בחזית הפונה לרחוב הרב שפירא, באיזור מרפסות השמש שניבנו ע"י החברה (להלן יכונה שינוי זה: הארכת הקירות היורדים); וההיבט השלישי הוא שינוי ביציקת הקירות באזור מרפסות השירות, באופן הגורם לחסימת אויר ואור בחלק זה של הדירות, האחורי יותר, למעשה על דרך של ביטול מרפסות שרות אלו והפיכתן למסתורי כביסה (להלן יכונה שינוי זה: הצללת מרפסות השירות).
התובעים לא השיגו במהלך ההליך על אף אחת מן ההחלטות המפורשות והמפורטות שניתנו בעיניין זה ועל בסיסן היתנהל ההליך כולו, ואף לא ביקשו – בשום שלב – לתקן את כתב התביעה על מנת לכלול בו עתירה לפצוי בגין רכיב שלא נכלל בו מלכתחילה.
...
לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך להכריע בטענות רבות נוספות שהעלו הצדדים, לרבות טענות התובעים כי נגרמו להם נזקים בשל השינויים האחרים שבוצעו ביחס לתשריט התמ"א (שכאמור קבעתי כי אינם חלק מגדרי המחלוקת בתיק), טענות התובעים לזיוף חתימתו של יחיד הנציגות מר בבאזרה על הבקשה להיתר (אשר הפכה בלתי רלוונטית משעה שהשינוי היחידי שנותר על הפרק בוצע לאחר הגשת הבקשה להיתר), טענות הנתבעות להעדרו של נזק, טענות הנתבעות ביחס למשפחת קדוש ועוד.
לאור האמור אני דוחה את התביעה.
לאחר שנתתי דעתי לסכום התביעה (אשר הגם שנתמך בחוות דעת מומחה, הוא גבוה עשרות מונים מן הסכום שהיה נפסק לטובת התובעים, בהתחשב בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אף אילו הייתה מתקבלת תביעתם), להוצאות שהוציאה כל אחת מן הנתבעות בניהול ההליך (הגם שביחס לנתבעת 1 חלק מחוות הדעת שהוגשו מטעמה לא היו נחוצות), לקביעות שקבעתי לעיל ביחס לכל אחת מן הנתבעות ולאופן שבו ניהלו הצדדים שניהם את ההליך, מצאתי לחייב את התובעים בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪ לטובת הנתבעת 1 ובסכום כולל של 25,000 ₪ לטובת הנתבעת 2.
