לטענת המבקש, יש לפצותו לא רק על הוצאות הגנתו, אלא אף על שווי הקנביס הרפואי אשר הושמד, בסך 3,500 ₪, וכן להורות על מתן פיצוי בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה לו עקב ניהול התיק, אובדן היכולת והכשירות לחפש מקום עבודה במשך תקופת ניהול התיק, ועוגמת הנפש שנגרמה לו, וכל זאת בתוספת ריבית והצמדה.
כמו כן, הפנו לכך שטענותיו של המבקש באשר לאופיים של הסמים, בעליהם ושווים, וכן באשר למצבו הנפשי עקב ניהול ההליך והתנכלות השוטרים כלפיו – הן טענות חדשות שלא עלו במסגרת ההליך ולא נקבע לגביהן ממצא עובדתי בהכרעת הדין, ובחלקן אף לא מגובות במסמכים רלוואנטיים, ומשכך אין להתייחס אליהן במסגרת בקשה זו שהיא ספיח להליך הפלילי ואינה בגדר תובענה נזיקית חדשה.
מה גם, שכפי שקבעתי בהכרעת הדין, בשים לב להלכה הנוהגת באשר להשלכות תפיסת מוצג בחיפוש לא חוקי, היה לתובע סביר סיבה להניח כי בית המשפט לא ימהר לפסול המוצג.
...
באי כוח המשיבה טענו כי יש לדחות את הבקשה, וזאת מאחר ומקרה זה איננו נכנס בגדר סעיף 80(א) לחוק, אשר פיצוי לפיו שמור למקרים מיוחדים בהם לא היה יסוד להאשמה או בשל "נסיבות מיוחדות".
כמו כן, טענו כי במסגרת סעיף זה ניתן לפצות רק בגין הוצאות משפט וימי מעצר או מאסר, ולא בגין יתר הרכיבים להם עתר המבקש, וכן הפנו לכך שסעיפים 9(א) ו9(ב) לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן: "התקנות") קובעות הגבלה על גובה הפיצוי, ודרישת המבקש לעניין זה גבוהה מהסכום המקסימלי הקבוע.
היא עילת-מסגרת "ועשויה היא לפרוש עצמה על-פני מרחבים-עד-אופק...".
[ראו: ע"פ 5097/10 בוגנים נגד מדינת ישראל (15/01/13) (להלן: "פס"ד בוגנים")]
היעדר יסוד לאשמה
בפס"ד בוגנים נקבע כי: "המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום ... הקריטריון המנחה כאן הוא "סיכוי סביר להרשעה" .
"
בפס"ד אברג'ל הובהר כי "לעיתים עלול שיקול הדעת הראשוני של התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. כמו כן, במקרים נוספים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט המשנות את התמונה הראייתית שהייתה ידועה בפתיחת ההליך. ישנם גם מקרים שבהם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו של התביעה באשר למסקנה המתבקשת ממכלול הראיות. ואולם, בכל המקרים האמורים לא יהיה בזיכוי הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין מלכתחילה הייתה בלתי סבירה, בהינתן שבטרם קבלת ההחלטה נשקלו שיקולים עניינים ונערכה בדיקה קפדנית, מקיפה ומקצועית של חומר הראיות".
במקרה המונח לפניי, על אף התקלות בשרשרת הסם, כמפורט בהכרעת הדין, אי הגשת הסמים או התמונות אליהן התייחס הנאשם בחקירתו, והעובדה כי החיפוש בביתו של הנאשם נעשה ללא נוכחות עדים ובניגוד להוראות המחוקק – לא ניתן לקבוע כי תובע סביר וזהיר היה צריך להגיע למסקנה כי אין מקום להגשת כתב האישום.
לאור המפורט, בשים לב לקריטריונים אשר נקבעו בפסיקה אני קובעת כי אין מקום לקבל עתירת הנאשם בהתבסס על העילה הראשונה המופיעה בסעיף 80 לחוק.
"
במקרה המונח לפניי, על אף התקלות בניהול הליך החיפוש, הרישום, החקירה והבאת הראיות, אותן פרטתי לעיל, לא שוכנעתי כי קיימות נסיבות המצדיקות פסיקת פיצויים לטובת הנאשם.
