לסיכום טוענים הנתבעים, כי מדובר בעשור מאז שכלבה של התובעת נפטר ונקבר, וחלפו קרוב ל-3 שנים, מאז שהיא העבירה את עצמותיו לכד בבית, ועל כן הם מבקשים שבית המשפט יבין מכך, שמדובר "בניסיון נואל להוצאות כספים מהנתבעים", בדרך לא דרך, ועל כן בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות לדוגמה.
מדוע לא טרחו לציין זאת, בשלט ברור במקום, כי מדובר באתר קבורה זמני, כאשר בעלי חיות מחמד מגיעים לרכוש חלקת קבר, כפי שמצאו לנכון לעשות, לדבריהם, שעה שהבינו כי השטח נמכר ? היכן התעוד לכך שמדובר באחוזת קבר זמנית באתר האנטרנט שלהם ?
למען הסר ספק, אני דוחה את גירסתם של הנתבעים כאילו הבהירו לתובעת ולשכמותה, כי מדובר בבית קברות זמני.
לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970:
"הנפגע מהפרת חוזה, זכאי לפיצויים בעד הנזק שניגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, שהמפר ראה אותו, או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
סעיף 13 לחוק, המתייחס לפיצויים בעד נזק שאינו נזק של ממון, כמו במקרה דנן, וקובע כדלקמן:
"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".
סעיף 14 לחוק, קובע כי על הנפגע לצמצם את נזקיו, וכך לשונה של הוראת החוק:
"(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10 12 ו13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין".
טוענת התובעת, כי נגרם לה נזק ריגשי עצום, בשל הקשר הקרוב לכלב, שהיא נאלצה לחפור את עצמותיו.
...
לפיכך, סבורני כי יש להורות על השבת התמורה הכספית ששילמה התובעת, בצירוף פיצוי בעד עוגמת נפש פרופורציונאלית, אשר תהלום את מכלול הנסיבות המתוארות לעיל.
אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.
אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של - 1,500 ₪.
