התובעת טוענת בתביעה זו לזכאותה לפיצויים כיורשת בגין שיפוי על הפסדי העיזבון לפי הוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים, שלשונו: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)".
לחילופין, טוענת התובעת לזכאותה לפיצויים כתלויה במנוח, בגין התקיימות תנאי סעיף 7ב לחוק בעניינינו.
האם, כטענה המושמעת מטעם התובעת - מדובר בהתחייבות של החבר לעיסקת 'מכר חוזר' של הרכב לבעליו המקוריים, הדוד (הצד השלישי 1; שכאמור היה בעליו של הקודם של הרכב, ומכר את הרכב לחבר באוקטובר 2014); או, שמא, כטענת קרנית, לפיה - עולה ממכלול הראיות, שמדובר בהתחייבות החבר (הצד השלישי 2) לביטול בעלותו ברכב (בתנאי שיקבל השבה של 2,000 ₪ מ-4,000 ₪ ששילם לדוד), כשהמנוח, ולא - דודו ירכוש את הבעלות ברכב, בתנאים שמן הסתם סוכמו גם מול הדוד.
...
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:
התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעת תשלם לתובעת 2 סך של 540,000 ₪.
כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת 2, החזר שכר טרחת עורך דין בסך 82,134 ₪.
עוד תשלם הנתבעת לתובעת 2 - החזר סך האגרה ששילמו התובעים בנדון, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה לבית המשפט; וכן - החזר הוצאות העדים שהעידו מטעמה בנדון ככל שנפסקו על ידי בית המשפט.