תביעה לפיצוי סוחר בענף המסחר בשוק מטבע חוץ

מלבד אמירה מן הפה ולחוץ של מנהל התובעת – אשר אין בה די כדי לבסס טענות שכאלו, ואשר ברי כי אילו היה בהן ממש – הרי שהיו מסמכים שניתן היה להביאם לביסוס טענות אלו - לא הובאה כל ראיה כאמור.

אדגיש עוד, כי התובעת היתעלמה לחלוטין מהוראת סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות, שכותרתו "תחולת סעדים". סעיף 12 הנ"ל קובע מפורשות: "הסעדים שבסעיפים 13 עד 21, לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו- 3." היינו: הסעד של פיצוי בלא הוכחת נזק, שבסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, אינו חל על העוולות תאור כוזב (סעיף 2 לחוק הנ"ל) והתערבות לא הוגנת (סעיף 3 לחוק), אלא הוא חל, לצרכי התביעה שבפני, רק על עוולת גניבת עין, שבסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות.

לעניין זה, נא ראו: ע"א 5792/99 תיקשורת וחינוך דתי-יהודי מישפחה (1997) בע"מ – עתון "מישפחה" נ' אס.בי.סי פירסום שיווק וקידום מכירות בע"מ – עתון "מישפחה טובה" [פורסם במאגרים 23.5.01], שם קובע כבוד השופט מ. חשין: "בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע (לנוחות הדיון נדבר להלן אך בטובין, ודברים שנאמר יחולו, בשינויים המחויבים, על שירותים אף-הם). פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש. נזכור כי על דרך העוולה של גניבת עין יכול תובע שירכוש מונופולין בטובין מסוימים; מונופולין, על דרך הכלל, אינו אהוד, ובצדק כך; חונק הוא תחרות חופשית, מסגיר הוא את הציבור בידיו של בעל-המונופולין, ומכאן התביעה הבלתי מיתפשרת כי התובע – הנפגע, לטענתו – יוכיח תחילה שהציבור מזהה את הטובין שבהם מדובר (על דרך של שם, של כינוי של סימן) דוקא עם הטובין שלו. לא יעמוד בנטל זה – לא תקום עילה של גניבת עין. ובלשונו של המלומד א' ח' זליגסון בספרו דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם [37], בעמ' 118:

וכדברי כבוד השופט י. עמית בעיניין אנג'ל: "על מנת להוכיח קיומו של מוניטין, נידרש תובע להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התאור זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע. ככלל, ככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, נידרש שימוש נרחב יותר כדי לגבש מוניטין. בדומה, כאשר מדובר במצרך עממי המשמש את הציבור הרחב, נטל ההוכחה אינו קל, שכן לעתים הצרכן בוחר במוצר לא מפני שהוא מיוצר על ידי יצרן מסוים אלא מפני שהוא מעדיף את צורתו, את נוחיות השמוש בו או את המחיר שלו (עניין פניציה, בעמ' 241). מצידו השני של המטבע, ניתן לומר כי ככל שמדובר במוצר ייחודי הפונה לקהל לקוחות מצומצם, ניתן להסתפק בשימוש פחות נרחב וממושך. ודוק: שימוש נרחב יכול להוכיח רכישת מוניטין, ולרוב מהוה תנאי נידרש, אולם אין הוא תנאי מספיק. "מהותו של השמוש שנעשה היא החשובה. על התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו. זוהי בעצם הגדרתם של המוניטין...". [שם, בפיסקה 10 לפסק הדין].

...

כפי שכבר קבעתי לעיל, עדות הנתבע, המקובלת עלי, היא כי לא פרסם את עסקו, מלבד במסגרת שלט פרסום, מוצג נ/3, ועוד הוסיף כי פנו אליו מבזק ולכן פרסם ב- 144.

סוף דבר התביעה נדחית על כל חלקיה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪, אשר ישולמו תוך 15 יום מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

לפנינו תביעת התובעת לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה וסיומה (פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, תשלום עבור עמלות, פצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה, הפרשות לקרן הישתלמות, פדיון חופשה, גמול בעד עבודה בשעות נוספות ופצוי בגין אי עריכת תלושי שכר כדין ובגין אי מתן אישור העסקה).

וכך קובע סעיף 2 לחוק: "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, טפולי פוריות, טפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי כשירות מילואים .... בכל אחד מאלה:

נתונים אלה רלוואנטיים, שכן ישנה חשיבות לשאלה אם התפקידים הוספו לאותן עובדות או שמא מדובר בתפקיד יחיד ולשאלה אם מדובר בעובדות שכבר עבדו באותן חטיבות, שכן מטבע הדברים יש עדיפות לעובדי המחלקה עת מתפנות משרות.

האם התובעת זכאית להשלמת הפרשות לביטוח מנהלים? טענות הצדדים התובעת טענה כי על העסקתה חל צו ההרחבה בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונאות שהרחיב את תחולתו של ההסכם הקבוצי הכללי בענף היבוא היצוא המסחר והשירותים (להלן: צו ההרחבה).

...

תביעות התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, לפיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, להפרשי הפרשות לפנסיה, להפרשי הפרשות לקרן השתלמות, לפיצוי בגין פגמים בתלושי השכר ובגין אי מתן אישור העסקה – נדחות.

כמו כן, נדחות טענות הנתבעת לזכאותה לקיזוז רכיב המענק ופיצוי בגין הפרת התחייבות מהסכומים שעליה לשלם לתובעת.

הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים: עמלות עבור שנת 2012 בסכום של 48,721.63 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.1.2013 ועד לתשלום בפועל.

זוהי תביעה על סך של 1,611,312 ₪, שעניינה דרישה למתן פיצוי עקב הפסדים כספיים בענף ההשקעות בשון ההון.

במסגרת פעילות החברות בבורסה, מספקת כלל בטוחה ללקוחותיה שירותי מסחר ושרותי ביצוע במהלך המסחר בבורסה בניירות ערך ובנגזרים פינאנסיים הנסחרים, בבורסה ובשווקים מוסדרים בחו"ל. שירותי המסחר בניירות ערך ובנגזרים ניתנים על ידי כלל בטוחה ללקוחותיה העצמאיים אשר בבעלותם חשבון אצל כלל בטוחה במספר אופנים: פלאטפורמת מסחר באמצעות האנטרנט; הפעלת חדר עיסקאות וכן קישוריות למערכות און-ליין המאפשרות גישה ישירה ללקוחות.

תחום ההשקעה היה לא רק במניות או בניירות ערך, אלא אף במדדי חו"ל ומט"ח, ועקב משבר בשוק זה פנה בחודש יולי 2006 לכלל המשקיעים, לרבות התובעת, והודיע כי עקב קשיים פינאנסיים מפסיק הוא את פעילותו בתיקים בהם טיפל.

קיימת אי בהירות באשר לשאלה מה נעשה בכספים הללו, אך ברי הוא כי הם לא הושבו בליוויית רווח לידי התובעת, באמתלת תמיר כי ארע ארוע משבר כספי עולמי במטבעות הדולר.

...

סיכום הנני מחייבת את הנתבעים מס' 1 ו- 5 לשלם לתובעת הסך של 1,611,312 ₪ בתוספת ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבעים מס' 2, 3 ו- 4 – נדחית.

התובעת תשלם, לכל אחד מנתבעים אלה, הוצאות משפט בסך של 12,500 ₪ בתוספת ריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זוהי תביעה על סך של 1,110,208 ₪ שעניינה דרישה לפצוי כספי של משקיע בענף המסחר בשוק מטבע החוץ כנגד חברה שעיסוקה בניהול תיקי השקעות בתחום זה. רקע עובדתי התובע השקיע מחסכונותיו בשוק המסחר במט"ח והתקשר עם הנתבעת, סוכנת להשקעות, בהסכם לפיו ישמש כ"ברוקר" מייצג שלה.

...

לאחר ניתוח האירוע שבבסיס התביעה, מגיע הוא לסיכום ולמסקנות כדלקמן: "לאחר שבחנתי את דרך התנהלותו של התובע מצד אחד ודרך התנהלותה של הנתבעת מהצד שכנגד אני מגיע למסקנה חד משמעית כי ברגע האמת לא עמדה הנתבעת בהבטחותיה כפי שהציגה את עצמה ונכשלה במחויבויותיה כלפיו, כפי שהוצגו על ידה וגרמו לו להשתכנע לפעול באמצעותה. הנתבעת מדגישה באתר שלה את יתרונה הגדול בעצם החיבור הישיר ל-CURRENEX והאפשרות לסחור מול כל הבנקים הגדולים בעולם, בה בשעה שבפועל החיבור הוא בסך הכל לברוקר נוסף (CMS FOREXׂׂ). המערכת היתה אמורה לתמוך בשיטת העבודה של התובע וברגע האמת כשלה. ביום 4.2.10 לא סביר שהיתה בעלת נזילות בשוק וממילא, בידי נציגי הנתבעת אמורים היו להיות כלים שיפתרו את התקלה בתוך שניות אולם משום מה ארכה פעולה אחת מתוך סדרת פעולות שנדרשו כרבע שעה, זמן בלתי סביר לחלוטין.

לסיכום, יש להאשים את הלקוח בבחירה האסטרטגית הגרועה שלו, שהיתה נכשלת גם עם ברוקר מסוגה של "גו-פורקס". משמע, המומחה מר קסאבייר מטעם הנתבעת גורס כי זו לא היתה יכולה, מטבע פעולתה כמקבלת רווח כעמלה בלבד מן העסקה, להשפיע על טיב פעולת הלקוח, הפועל באופן עצמאי, וכיוון שזה נקט במסחר בצמד מטבעות תנודתיות ביותר במועד בו מדובר, הרי שהדבר היווה "מתכון לאסון". הכרעה התובע והנתבעת התקשרו במערכת חוזים לשם הענקת שירותי מסחר לתובע בענף ההשקעות במט"ח באמצעות חיבור ישיר של לקוחותיו למוסדות בנקאיים שונים, במסגרת רשת אינטרנט שהופעלה ע"י הנתבעת.

ובהמשך נקבע: "מותר לסטות מלשונו של החוזה אם פרשנותו על לשונו תביא לתוצאה אבסורדית, הלוקה בחוסר עקביות או חוסר נוחות. הכוונה היא לפרשנות מילולית שאינה מגשימה את תכלית החוזה... מותר איפוא לשופט, במקרים מיוחדים, לשנות מלשון החוזה כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה. השימוש בסמכות זו ראוי לו שייעשה בזהירות מירבית ובמקרים קיצוניים, שכן בית המשפט אינו רשאי לכתוב חוזים בעבור הצדדים, ויש לכבד את דרישות הצורה ואת כללי הראיות בענין סתירת הכתב". כן ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, פורסם בנבו ביום 23.2.11, מפי כבוד השופט יורם דנציגר, כדלקמן: "סבור אני כי מקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו." ובהמשך נקבע: "סבור אני כי אל לו לבית המשפט להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם ולא ראו לנכון לכלול אותם בחוזה ואפילו משוכנע הוא שכך מחייב השכל הישר וההיגיון הצרוף." כן ראה: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט, [פורסם בנבו] תק- על 2008 (1) 840, בו נקבע כדלקמן: " מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט לפיו אין מקום לאפשר לרוכש להפסיק לשלם עבור מוצר שאותו רכש, רק משום שהרוכש בחר להפסיק להשתמש בו ולרכוש את אותו המוצר מספק אחר." טענת התובע כי יש לראות בהתנהגות הנתבעת משום "הטעיה" או "תרמית" ובחוזה עימה הסכם המכיל "תנאי מקפח בחוזים אחידים" לאו טענות הן, שכן הנתבעת אינה מנהלת התיקים, אלא נותת, כאמור, הפלטפורמה לכך, ואם היה נגלה בפנינו מקרה של קיום זדון או הכשלה במתכוון של עסקות התובע, ניתן היה לשקול חיוב הנתבעת בפיצוי התובע ולקוחותיו, מה שאין כן בענייננו ואף לא נטען כך. נהפוך הוא, במקרה שלפנינו, הרי שמקובל עלי ההסבר בפיה של הנתבעת על פיו ביום 04/02/10 יצאה הודעת נגיד הבנק האירופאי כי מדינות מסוימות עלולות להגיע למצב של חדלות פרעון החל משעות אחר הצהריים שביום זה, ובתוך פרק זמן קצר מאוד שוק ההון בכלל, ושוק המט"ח והסחורות בפרט, נעו בתנודות קיצוניות.

לאור שורת ההסכמים בין התובע והנתבעת, לאור הסכמי הלקוחות עם התובע, הסכמים עליהם חתמו הצדדים מתוך הבנה ורצון טוב, וכן לאור הראיות דלעיל אשר הביאו בפני הצדדים, נשללת אחריות הנתבעת בהתייחס לכל טענה להפסדים או לנזקים שנגרמו בעטייה, כביכול, במהלך המסחר אותו ניהל התובע במט"ח. אשר על כן, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

רקע בבקשה לאישור תובענה ייצוגית טען המבקש כי רשות שדות התעופה (להלן "רש"ת" או "הרשות"), שהיא מונופולין בתחום השכרת שטחי מסחר בטרמינל 3 בנמל התעופה בן גוריון, נוהגת באופן פסול שמטרתו מניעת תחרות בענפים שונים, בנגוד להוראות חוק התחרות הכלכלית.

רש"ת טענה כי לא הובאו ראיות לכך שקיים שוק מוצר מובחן שעניינו השכרת שטחים מסחריים בנמלי תעופה; כי דמי ההרשאה שקבעה אינם מופרזים; ובמיוחד טענה שלא הובאה ראיה לטענה העיקרית, שמחיר המוצרים לצרכן היה זול יותר אילו נגבו דמי הרשאה מופחתים מהזכיין, או כי מחיר המוצרים היה מוזל אילו ניתנו מספר הרשאות בכל תחום קמעונאי.

רש"ת טענה כי החנויות של אותם מוצרים מחוץ לנמל התעופה מהוות תחליף ישיר ומלא לצרכנים; וכן כי לא הוכח שהמבקש שילם "מחיר עודף" עבור המוצרים.

בעניינינו מדובר במכרזים שפירסמה רש"ת להפעלת תחום ה-LTPCCD, חנויות לממכר תכשיטים ועמדות להמרת מט"ח, שבהם הוסדר גם תשלום דמי ההרשאה לרש"ת. הדרך לתקוף את החלטת הרשות היא בעתירה מינהלית, לבקורת שיפוטית על החלטת המיכרז.

המבקש טען כי קיומו של המיכרז, כשלעצמו, אינו מגן ואינו חוסם מתקיפת ההסדר הכובל או מתקיפת הניצול לרעה של מעמד מונופוליסטי ע"י רש"ת. הסעדים שנדרשו בבקשת האישור אינם נוגעים למכרז, והם כוללים צו הצהרתי בדבר הפרת דיני התחרות, צו המורה למשיבות לחדול מן ההפרות וכן פיצוי בגין ניזקי ממון שנגרמו לקבוצת התובעים מהפרת דיני התחרות.

...

כפי שאראה להלן, סבורני כי בתקיפה ישירה עסקינן, שעילתה התנאים שנקבעו במכרז, עילה שניתן היה להעלות בבית משפט לעניינים מנהליים טרם שנסגר המכרז, ושחל עליה הגיונה של הלכת אלפריח.

סיכום אני סבורה כי העניין העיקרי שמועלה בבקשת האישור הוא מתחום המשפט המנהלי, ואין מקום לעקוף את דיני המשפט המנהלי באמצעות הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

משום כך החלטתי לדחות את בקשת האישור על הסף.