תביעה לפיצוי מלא עבור ימי מחלה שלא נוצלו לאחר פרישה מוקדמת

"עובדים ותיקים" – עובדים (מעל גיל 55) אשר פרשו מעבודתם ביחידת הסמך רפא"ל בשירות המדינה ועברו לעבוד בחברת רפא"ל בע"מ, ובמועד הפרישה היו זכאים לפצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו על ידם וזאת בכפוף להסכמים הקבוציים אשר חלו על תנאי העסקתם כפי שבאו לידי ביטוי בהוראות התקשי"ר. "עובדים צעירים" – עובדים (מתחת לגיל 55) אשר פרשו מעבודתם ביחידת הסמך רפא"ל בשירות המדינה ועברו לעבוד בחברת רפא"ל בע"מ, ובמועד הפרישה לא היו זכאים לפצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו על ידם וזאת בכפוף להסכמים הקבוציים אשר חלו על תנאי העסקתם כפי שבאו לידי ביטוי בהוראות התקשי"ר. נבהיר כבר עתה, כי הרוב הגדול של התביעות בתיקים שלפנינו הנן תביעות של "עובדים צעירים". המסגרת המשפטית והשתלשלות האירועים ביום 25/6/1973 נחתם בין המבקשת לבין ההסתדרות והועד הארצי של עובדי המחקר במערכת הבטחון "תקנון שבתון לעובדים המדורגים בדרוג מחקר במערכת הבטחון" (להלן: "תקנון השבתון") אשר הסדיר את זכותם של עובדי סגל המחקר במערכת הבטחון לצאת לשבתון.

במעמד פרישתם מהחברה ואם יהיו בגיל 55 ומעלה, יקבלו פדיון ימי מחלה עבור יתרת ימי המחלה שלא נוצלה על ידם הכוללת את ימי המחלה "שנגררו" מיחידת הסמך ואשר עמדו לזכותם בעת המעבר.

להלן ציטוט לשון סעיף 5.4 במלואו: "5.4 פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים בגין תקופת העבודה בשירות המדינה עובדי המחקר ברפא"ל, ששמם מופיע בנספח א' להסכם זה, אשר במועד סיום עבודתם במדינה ביום המעביר עומדים בתנאי הזכאות לקבל פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה, כקבוע לעניין זה בסעיף 27.33 של התקשי"ר, יהיו זכאים לקבל פיצוי כאמור בגין תקופת השרות עד ליום המעבר, שישולם על ידי המדינה רק עם סיום עבודתם בחברה, בתוך 45 ימים מהמועד שבו תיתקבל במדינה הודעה בכתב מאושרת על ידי החברה על מועד סיום העבודה בחברה ובילבד שתשלום כאמור לא יקדם מ- 45 ימים ממועד סיום העבודה בחברה כאמור, הכל בהתאם לכללי הזכאות ולשיטת התשלום האמורים בסעיף 27.33 של התקשי"ר כנוסחו ביום המעבר ובכפוף להוראות כדלקמן:

5.4.1 על אף האמור לעיל, מוסכם בזאת כי סכום הפיצו בגין ימי מחלה לא מנוצלים אות יקבל עובד הזאי לכך יהיה נמוך בשיעור של 14.55% (במילים ארבעה עשר אחוזים וחמישים וחמש מאיות האחוז) מן הסכום המגיע לאותו עובד לפי סעיף 27.33 לתקשי"ר. מובהר כי הוראה זו נקבעה לנוכח הגידול שחל מכח הסכם זה בשכר המווה בסיס לחישוב הפצוי בגין ימי מחלה לא נמוצלים, לאחר שנוספה דרגת פרישה וההפחתה האחוזית האמורה נועדה להתאים את סכום הפצוי כך שלא יעלה על הסכום המקורי שלו היה זכאי העובד.

הסכם זה ממצה באופן סופי ומוחלט את כל זכויות העובדים ונציגותם בקשר לסיום עבודתם של העובדים במדינה ובקשר לתשלומים ולזכויות שיגיעו להם בעקבות סיום עבודתם במדינה, לרבות – אך מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל – בקשר לגימלאות, למענק פרישה, לפצויי פיטורים, לימי מחלה ולפצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים, למענק היסתגלות, למענקים אחרים כלשהם, להודעה מוקדמת או פדיונה, לחופשה שנתית או פדיונה, להרכב המשכורת הקובעת, לזכויות לשבתון ולקרן הישתלמות דולרית, כמשמעות הדיבור בסעיף 7.1 לעיל ולדרגת פרישה.

...

דא עקא, בהתבסס על קביעת בית הדין הארצי בעניין וינצ'ה ובהתאם למכלול העובדות בתיקים העומדים לפנינו ומששוכנענו כי עילת התביעה נולדה והתגבשה כבר בשלהי שנת 2000 ובשים לב למועד הגשת התביעות שלפנינו; תביעות המשיבים התיישנו זה מכבר ומשכך ואף מטעם זה יש לדחותן על הסף כבר בשלב זה. סוף דבר לסיכום, לאור כל המבואר לעיל במצטבר בפסק הדין, שוכנענו כי יש לדחות את התביעות הן לגופן והן מחמת התיישנות עילת התביעה.

במישור הדיוני, שוכנענו כי עילת התביעות התיישנה זה מכבר וזאת בשים לב למועד התגבשות העילה בשלהי שנת 2000 ולמועד בו הוגשו התביעות לבית הדין החל משנת 2015.

לאור האמור לעיל, דין התביעות להידחות והן נדחות בזאת.

ביום 23.1.17, בהיותה בת למעלה מ-66 שנים, ביקשה התובעת לפרוש מעבודתה בנתבעת וניתנה על ידה הודעה מוקדמת בת 60 יום, בהתאם להוראות הסכם 2005.

טענות התובעת התובעת טוענת כי קיבלה פדיון ימי מחלה עבור שליש בלבד מסך ימי המחלה להם היא זכאית מכוח הסכם 2005; כן טענה כי היא זכאית לפדיון מלא של ימי מחלה מראשית תקופת עבודתה בנתבעת, דהינו פדיון של 292.53 ימי מחלה (לפי צבירה של 1,097 ימי מחלה במועד פרישתה, לאחר ניצול של 52 ימי מחלה).

"לאור החלטות קודמות שהתקבלו בחברה בענין פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה מחליטה הוועדה כי כל עובד בחברה, שיפרוש לאחר גיל 55, יהיה זכאי לפדיון ימי מחלה בשיעורים המקובלים בסקטור הצבורי כפי שיפורסמו מזמן לזמן." הסכם ההעסקה שנחתם עם התובעת לאחר קבלת החלטה 2004, הטמיע את ההחלטה והכיל הוראות הדנות במתן זכאות לתשלום דמי מחלה בעת פרישה כמתואר לעיל.

שוכנעתי כי הדין עם הנתבעת בסוגיה זו שעה שהתובעת "שכחה" לציין בכתב תביעתה כי בפועל היא זו שביקשה מהנתבעת להתעכב עם העברת טופס 161 , וזאת עד להסדרת זכאותה לשיטתה למלוא ימי המחלה להם היא טוענת.

...

אף בתצהירה לא מצאנו נימוקים לתמוך טענתה זו, וכן לא בכתב תביעתה.

לסיכום, בשל דרישת התובעת לעיכוב קבלת הטופס עד אשר תוסדר המחלוקת בין הצדדים, ומשלא הוכח כי ביקשה בתקופה של חמשת החודשים האמורים את הטופס או ציינה כי הדבר יוביל לפגיעה בזכויותיה, התוצאה היא כי דין תביעתה בגין רכיב זה, להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית במלואה.

לאחר פרישתו פנה התובע אל המועצה ובקש לקבל פדיון ימי חופשה שלא ניצל במשך תקופת עבודתו וכן פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה (להלן: פיצוי מחלה), הכל, לטענתו, בהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי רשויות מקומיות (להלן: חוקת העבודה).

לאחר מכן נוספו בזו אחר זו (ראו דיון מוקדם מיום 5.9.95) המועצה האזורית מטה יהודה והנתבעת 2 [היא המדינה – ע' ר'] בדיון המוקדם שהתקיים לפני כב' הרשמת שטיין ביום 11.1.96 הודיע ב"כ התובע לבית הדין כי לאחר בדיקה הגיע למסקנה שהמועצה האזורית מטה יהודה הוותה רק צנור להעברת כספים, ולפיכך הוא מבקש למחוק את המועצה מכתב התביעה.

בית הדין הארצי מצא בסיס לחובת הדיווח על ניצול ימי מחלה "בזמן אמת" לאו דוקא בהוראות חוזרי המנכ"ל, אלא במקורות הבאים: ס' 46 ו47 לחוקת העבודה שלשונם: "46.לכל עובד חודשי הזכות לחופשת מחלה בתשלום משכורת מלאה בשיעור של חודש לשנה בזכות צבירה של כל שנות העבודה בנכוי הימים שחלה בהם". "47תעודת רופא – על כל מקרה מחלה של שני ימים ומעלה על העובד להביא תעודת מחלה מרופא מוסכם. אין עובד יכול ליהנות מחופשה מחלה עד 2 ימים ללא תעודת רופא אלא פעמיים בשנה". בית הדין קובע כי הוראות החוקה מעגנות הצורך להמציא תעודת מחלה כתנאי לניצול פיצוי המחלה (למעט 2"ימי הצהרה") ב. "עקרונות מינהל תקין החלים על הרשות הציבורית כארגון, ועובדיה מחויבים להם כאורגניה. במיגזר הצבורי קופת הציבור היא שמממנת את תשלום פדיון ימי המחלה. תשלום פדיון ימי המחלה, מבלי שקדם לו דיווח שוטף מצד העובד אודות הקף היעדרויותיו, עלול להביא לחיוב יתר של קופת הציבור, קרי לפדיונם של ימי מחלה שנוצלו במהלך יחסי ההעסקה... עקרונות מינהל תקין מחייבים אפוא כי העובד ידווח "בזמן אמת" על היעדרויותיו מטעמים רפואיים וכי המעסיק ינהל כרטסת היעדרויות.

משכך ובהתאם להוראות סעיף 53 לחוקה הקובע הקף הפצוי בהיתחשב בניצול המחלה, ניצל התובע בימי עבודתו 25% (190 מתוך 775) מימי המחלה להם היה זכאי ולכן זכאי לפצוי לפי 8 ימי עבודה עבור כל 30 ימי מחלה שנשארו לו – ובסה"כ פיצוי בשווי של156 ימי עבודה (יתרה של 585 ימי מחלה / 30 * 8 ).

סוף דבר: המועצה תשלם לתובע : -פיצוי בשל אי ניצול ימי מחלה בסך של 40,812 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה.

...

אף שסבורים אנו כי לתובע "אשם תורם" בתוצאה זו, איננו מוצאים כי ראוי לפטור את המועצה מתשלום פיצוי מסוים מכוח סעיף זה. כאמור, כל הוראות החיקוקים הרלבנטיים וכן הוראות חוזרי המשרד חייבו את הנתבעת לערוך דיווחים.

סוף דבר: המועצה תשלם לתובע : -פיצוי בשל אי ניצול ימי מחלה בסך של 40,812 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה.

-פיצוי בשל הפרת חוק הגנת השכר בסך של 2000 ₪ אשר לענין ההוצאות: נוכח הממצאים שקבענו בענין מהימנות גרסת התובע ונוכח הבעיתיות הרבה שמצאנו בהתנהלותו בזמן אמת, שהיא שהצריכה למעשה ניהול הליך זה, ומכיון שרק חלק מתביעתו נתקבל, לא מצאנו כי יש מקום לפסוק הוצאות לטובתו.

מעבר לתקופה זו יש לדחות את טענות התובעת, שכן כל היעדרויותיה, אשפוזה והניתוח בכתף כמו גם השינוי במשמרות, הפסד פדיון ימי מחלה, פרישה מוקדמת וכו' לא קשורים לתאונה ולכן לא מוצע פיצוי.

התובעת הציגה אישור של ממונה פרט ושכר מבית חולים בלינסון, לפיו היא הייתה זכאית לפדות ימי מחלה לא מנוצלים בפרישה - שמונה ימים מתוך שלושים ימים, אם במשך כל תקופת עבודתה ניצלה פחות מ- 36% מסך כל ימי המחלה שהגיעו לה, ואם ניצלה למעלה מ-36% מסך כל ימי המחלה שהגיעו לה, אזי היא זכאית לפדות 6 ימי מחלה מתוך 30 ימים.

היינו, כמות ימי המחלה שנוצלו על ידי התובעת בשל אובדן הראייה והניתוח בכתף, הנכויות שאינן קשורות לתאונה כפי שקבעתי לעיל, היו למעלה מ- 36% מסך יתרתה הצבורה, ובנסיבות אלו, התובעת ממילא לא עמדה בתנאים לפדות שמונה ימי מחלה עבור כל 30 ימים צבורים עם פרישתה.

לאחר התאונה הייתה התובעת בחופשת מחלה עד ליום 1.1.12 כארבעה חודשים, אלא שלטענתה בשלושת החודשים הראשונים, שכרה שולם לה על ידי המעביד, ורק בחודש הנוסף שכרה שולם לה באמצעות ניצול ימי מחלה (סעיף 58 לסיכומיה).

ולמען הזהירות טענה התובעת, כי גם אם יקבע ביהמ"ש, שתביעתה "נבלעת" בתגמולי המל"ל, הרי שהתובעת זכאית לפצוי בשיעור 25% מהנזק, מאחר שתביעתה הנה כנגד צד ג' ולא כנגד המעסיק ולפי חישובה היא זכאית לפצוי בסך 769,048 ₪ בצרוף שכט עו"ד, החזרת הוצאות משפטיות לרבות אגרה, חוות דעת וכיוצב', בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום התאונה וריבית בגין התקופה שחלפה עד התשלום בפועל.

לטענת הנתבעת, יש לנכות את מלוא תגמולי המל"ל ובהתאם התביעה "נבלעת", התובעת זכאית ל-25% מהנזק ותובע 2 זכאי ל-75% מהנזק.

...

סוף דבר: נוכח האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובעים, כדלקמן: הפסד שכר ופנסיה לעבר - 68,105 ₪ עזרת צד ג' עבר ועתיד - 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד - 15,000 ₪ כאב וסבל - 20,000 ₪ ______________________________________________________ סה"כ 123,105 ₪ מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 20% 24,621 ₪ - ______________________________________________________ סה"כ סכום הפיצוי 98,484 ₪ סכום הנזק הינו 98,484 ₪ "נבלע" בתגמולי המל"ל, בין על פי האמור בסיכומי תובעת 1 בסך 182,139 ₪ ובין על פי האמור בסיכומי תובע 2 בסך של 221,739 ₪.

על פי סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 הגישה התובעת תביעה נגד צד ג' אשר התבררה יחד עם תביעת המל"ל, המל"ל זכאי לסך של 75% מסכום הפיצוי ללא אשם תורם סך של 92,329 ₪ = 75% X 123,105 ₪ הנתבעת תשלם לתובע 2 - המל"ל סך של 92,329 ₪ בתוספת שכר טרחה בסכום כולל של 15,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת 1 סך של 24,621 ₪ בתוספת שכ"ט כדין, החזר אגרה, החזר עלות עדות המומחים והחזר עלות חוות הדעת הרפואיות בכפוף להמצאת קבלות.

לטענתו, הוא זכאי לרציפות זכויות בין המעבידות, לפצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד בדבר תנאי עבודה, לשכר גבוה מזה ששולם לו (הפרישי שכר), לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, להפרשי דמי הבראה, לתשלום במקום הפרשות מעביד לקרן הישתלמות, לשי לחג, להפרשות לתגמולי פנסיה, לפדיון ימי מחלה שלא נוצלו, להפרשי פדיון חופשה ולהחזר של ניכוי לא חוקי מהשכר (מחיקת ימי חופשה), לדמי הודעה מוקדמת לפיטורים, להפרשי פצויי פיטורים, ולדמי היסתגלות.

זאת משום שהוא היתקבל לעבודה אצל הנתבעת לאחר גיל פרישה, בהיותו בן 69 (הוא יליד מאי 1944 ועבר לעבוד עבור הנתבעת בינואר 2014; אנו נדייק לגבי מועד תחילת העבודה, באחד מהסעיפים הבאים של הפסק).

חלק משפטי - פרק (3): תביעה להפרשי שכר ולפיצויי הלנתו בסעיף 7(ט) לכתב התביעה, טוען התובע כי שכר העבודה שהגיע לו - לא כולל זכויות סוציאליות - היה 10,000 ש"ח בחודש, וזאת "מייד עם כניסתו לתפקיד או למצער לאחר שישה חודשי עבודה ראשונים". בסע' 8 ובנספח ת/6 הוא תובע הפרשים בין השכר ששולם לו בפועל לבין השכר הנ"ל, בסך 93,000 ש"ח בתוספת ריבית, הצמדה, ופיצויי הלנה.

בע"ע 547 /06, משה כהן - וילהם אנויה; ניתן ביום 8.10.07 (או אולי 8.11.07), בסע' 10 - 9, נפסק כי המירב שניתן לתבוע בגין פדיון חופשה, הנו "... ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצרוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת...". כפי שקבענו בחלק העובדתי של הפסק, יחסי העבודה הסתיימו ביום 6.1.2019.

חלק משפטי - פרק (12): תביעת פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו בסע' 14 לכתב התביעה, נתבעים 3,750 ש"ח ברכיב זה, מכוח הסכם כללי או נוהג.

...

על כן אנו דוחים את התביעה להפרשי פיצויי פיטורים בעיקרה, ופוסקים לתובע הפרש בסך 85 אג' בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 11.2.2019 ועד לתשלום בפועל.

אנו קובעים כי התובע לא הוכיח את הערך הזה.

על כן אנו דוחים רכיב תביעה זה. חלק משפטי - פרק (16): סיכום אנו מקבלים את התביעה באופן חלקי, ופוסקים לתובע את הסעדים הבאים: פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד בסך 15,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה החל מיום 1.1.2014 וריבית החל מיום 1.1.2019.