תביעה לפיצוי מכוח חוק הגנת הצרכן בגין טעות סופר במחיר

לאור האמור לעיל, הגיש המבקש תביעה זו המתבססת על העילות הבאות: הטעייה אסורה, מכוח חוק הגנת הצרכן – התשמ"א 1981; הפרת חובה חקוקה, שכן המשיבה הפרה, בין היתר, את חוק הגנת הצרכן; רשלנות, לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין; עשיית עושר ולא במשפט; הפרת החובה לנהוג בתום לב (והטעיה במו"מ); עוגמת נפש ורגשות שליליים של כעס ותיסכול.

על כן, לפי החישוב שערך המבקש, עומד הנזק המצטבר על סך של 2.5 מיליון ₪, גבול סמכותו של בית משפט זה. לטענת המבקש, התובענה מעוררת שאלות משותפות של עובדה או של משפט המשותפות לכל חברי הקבוצה (יפורט בהרחבה בהמשך); כי יש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה; כי התביעה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; וכי קיים יסוד סביר להניח כי עניינים של כלל חברי הקבוצה יוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. טענות המשיבה לטענת המשיבה, בהודעה אשר נשלחה למבקש נפלה טעות סופר, שכן במקום ציון ההטבה ככזו שתנתן ללקוחות המשלמים באמצעים "כרטיס אשראי לאומי", נכתב כי ההנחה תנתן ללקוחות "לאומי". לטענת המשיבה, יתר הפרסומים שביצעו המשיבה והבנק שיקפו באופן מדויק את תנאי המבצע.

עוד טוענת המשיבה, כי תביעתו של המבקש הוגשה בחוסר תום לב ניכר, שכן הוא לא חושף בפני בית המשפט שהמשיך לעשות שימוש בשירות המהיר גם לאחר השמוש הראשון ולמרות שאמר כי אינו נוהג לעשות כן. בנוסף, טענה המשיבה, כי ההטבה לא עמדה בבסיס ההיתקשרות של מנויי המשיבה עם המשיבה וזו ניתנה פרי החלטה עצמאית וחד צדדים של המשיבה, שאינה מותנית בדבר, הבקשה דנן איננה עומדת באותו רף גבוה, שנקבע לצורך מתן פיצוי בגין נזק לא ממוני ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי כלשהוא, לא למבקש ולא לאף אחד אשר המבקש מנסה לכלול בקבוצה.

תשובת המבקש לטענות המשיבה המבקש טוען, כי "מטרת המבצע" הנטענת בסעיף 1 לתשובת המשיבה, לעודד שימוש "בכרטיסי אשראי פנים בנקאיים של לאומי", אינה רלוואנטיים ואינה מעניינם של לקוחות המשיבה, כאשר הוצג להם כי כל "לקוחות לאומי" זכאים להנות מתנאי המבצע, ולפיכך אותם הלקוחות הסכימו להשתמש בשרותי המשיבה והעבירו לכיסה עמלה בת שקל נוסף, בהנחה כי יזכו בהנחה בת 10% ממחיר החנייה הסופי.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בתשובה לה, בתגובה לתשובה לה, במסמכי הצדדים ובסיכומים מטעמם – הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את הבקשה, ולאשר את ניהולו של ההליך כתובענה ייצוגית.

גם בעניין זה, אני סבור שמתקיים התנאי.

הפועל היוצא הוא, שאני מאשר לנהל את ההליך כתובענה ייצוגית, כדלקמן: התובע הייצוגי – עו"ד רועי בכר, בא-כוח מייצג – עו"ד אברהם יהודה; הגדרת הקבוצה – משתמשי היישומון של המשיבה, בעלי חשבון בבנק לאומי, אשר השתמשו בשירות "החניון המהיר" בין התאריכים 10.5.2021 ועד יום 17.6.2021, ושילמו בעבור החניה בכרטיס אשראי שאינו כרטיס אשראי בנקאי שהונפק על ידי בנק לאומי.

על רקע זה הוגשה התובענה שלפני, בה עתרו התובעות לצוים המורים לנתבעים: לחדול ולהמנע מכל יבוא, יצור, שיווק, הפצה, פירסום או הצעה למכירה של כל מוצר הנושא את סימני המסחר של התובעות או סימנים הדומים להם עד כדי הטעה; לאסוף את כל המוצרים המפרים ששיווקו על ידם, לאחסן אותם במחסן סגור, ולמסור לתובעות רשימה של החנויות והעסקים שמהם נאספו המוצרים; להשמיד על חשבונם את כל המוצרים המפרים שנאספו; למסור את הפרטים המלאים של היצרנים והספקים מהם רכשו את המוצרים המפרים; ליתן לתובעות דוחות מפורטים על אודות הקפי הייצור, השיווק והייבוא של המוצרים המפרים; לפצות את התובעות בגין כל הנזקים וההוצאות שנגרמו להן.

הנתבעים נמנעים מלתת למוצרי החברה שם עצמאי, והם מזוהים אך ורק באמצעות סימני המסחר של התובעות, תוך שבוש מינורי שלהם, או הכנסת טעויות סופר מכוונות.

בהתאם לכך נטען כי עילת ההטעיה מתקיימת גם היא (מכוח סעיפים 2 ו- 31(א1) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן)).

הסוחר - נהנה מהגנה על המוניטין שלו ומקטין את החשש שהצרכן יטעה בין תוצרתו שלו לזו של סוחר אחר.

ועדיין, מאחר שהצרכנים של החברה יכולים לגשת ולקחת בעצמם את הבשמים מהמדף, שכן המוצרים פרוסים על דוכן שנגיש לקהל, הרי שיש לתת את הדגש דוקא על הדמיון החזותי, שבעניינינו אינו מיתקיים.

נקבע בעיניין זה שעוולת גניבת העין אינה מתקיימת, מאחר שלמוצר המזויף הוצמדה תוית עם שם שונה; המוצרים המזויפים הוצגו בנפרד (גם אם באותה החנות); והמוכרים הסבירו לצרכנים את פשר המחיר הזול בכך שמדובר בחיקוי (ראו בעיניין יפרח בפסקות 12-11; ובעניין אדידס בפיסקה 18).

...

המסקנה היא שזכות הפרסום של התובעת 10 לא הופרה.

לא לכך כיוונה הפקודה, לא לכך כיוון המחוקק, ולא נראה לי כי כדאי לצעוד בדרך זו, הפוגעת פגיעת יתר בשוק החופשי ובתחרות החופשית.

התוצאה התביעות נדחות, ועל הנתבעים לפעול כאמור בפסקה 96 לעיל, ותשומת ליבם מופנית לאמור בפסקה 97 לעיל.

עילות התביעה שנטענו בבקשת האישור כללו טענה להפרת הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, טענה להפרת חוזה ולהפרת חובת תום הלב, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות, הטעה ופגיעה באוטונומיה.

על אף שינוי זה, בשל טעות, במשקל החכם שבדוכני המכירה לא עודכן הקף ההפחתה המתאים בגין האריזות החדשות.

אשר לפצוי בגין העבר – עקרי ההסדר בהקשר זה הם אלו: הוסכם על פיצוי על דרך הפחתת 10% ממחיר מוצרים שקילים, הפחתה שלא תוצג ולא תפורסם, אלא תופיע בחשבונית בלבד.

ימונה רו"ח כמומחה מטעם בית המשפט שעל יסוד הנחות מוסכמות מסוימות, שנקבעו בזיקה לטענות ההגנה בדבר הקף השקילות השגויות ותקופתן במקומות שונים, יעריך את הסכום שנגבה מחברי הקבוצה בגין משקל אריזות (נראה כי בהסכם נפלה טעות סופר, כך שסעיף 18.3 אמור להתחיל במלים "על סמך הנתונים", ובמקום בו מופיע מיספור 18.3, צ"ל 18.4); הואיל ומדובר בפשרה, מהסכום שייאמד בידי המומחה יופחת חלק מסוים.

ככל שתיוותר יתרה שלא תושב לציבור בתקופה זו, היא תועבר לקרן שהוקמה מכוח חוק תובענות ייצוגיות.

מינוי בודק – מקובלת עליי עמדת הצדדים כי בנסיבות העניין אין צורך במינוי בודק לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות: שיעור הפצוי יתבסס על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, בהתאם לאמות מידה שנקבעו בהסכמה, בזיקה לנטען בכתבי הטענות והן מקובלות עליי; וההכרעה בדבר סבירות ההסדר, הערכת סיכוניו וסיכויו, היא בגדר עניין משפטי מובהק שאינו דורש מומחיות שאינה מצויה בידי בית המשפט.

...

בהמשך נעשה גם ניסיון לגישור על הפערים בידי בית המשפט והוצע מתווה הכולל בדיקת נתונים בידי מומחה מטעם בית המשפט, תוך קציבת "מקדם פשרה". בסופו של דבר גובש הסדר פשרה שהובא לאישור, והוריתי על פרסומו ועל העברתו לגורמים הרלוונטיים.

מינוי בודק – מקובלת עליי עמדת הצדדים כי בנסיבות העניין אין צורך במינוי בודק לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות: שיעור הפיצוי יתבסס על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, בהתאם לאמות מידה שנקבעו בהסכמה, בזיקה לנטען בכתבי הטענות והן מקובלות עליי; וההכרעה בדבר סבירות ההסדר, הערכת סיכוניו וסיכויו, היא בגדר עניין משפטי מובהק שאינו דורש מומחיות שאינה מצויה בידי בית המשפט.

לסיכום לאור כל האמור, הנני מאשרת את הסדר הפשרה בין הצדדים בהתאם למפורט בפסק דין זה. מצאתי כי ההסדר המוצע ראוי הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה וכן בהערכת הסיכויים והסיכונים של הצדדים.

בראש הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נרשם שסכום ההליך אינו ניתן להערכה, אולם הוא עד 2,500,000 ש"ח. הקבוצה שאותה ביקש המבקש לייצג היא: "כלל לקוחות המשיבה, אשר רכשו ממנה מוצרים כלשהם, ואשר נגבו מהם סכומים גבוהים מהמחירים שהציגה המשיבה בשלוט הסמוך לאותם מוצרים בסניפי המשיבה ו/או כלל לקוחות המשיבה שהטעתה אותם בפירסום מצגים מטעים וגרמה להם נזק, והכל במשך 7 השנים שקדמו למועד הגשת הבקשה דנן" (עמ' 2 לבקשה לאישור התובענה הייצוגית).

תקופת הפצוי היא ששה חודשים, אשר תוארך פעמיים למשך שלושה חודשים כל פעם, עד לתקופה מאקסימאלית של 12 חודשים (ראו, תיקון טעות סופר בנושא בעמ' 2 שורות 17-15 לפרוטוקול מיום 20.11.2023), או עד לחלוקת מלוא שווי ההטבה המוסכמת – לפי המוקדם.

אשר להעברת יתרת הפצוי לקרן הפועלת מכוח חוק תובענות ייצוגיות, בעלי הדין הותירו זאת לשיקול דעת בית המשפט, אך עם זאת עמדו על חשיבותה הציבורית של פעילות העמותה שבה בחרו.

לאורם, ההטבה המוסכמת היא מיטיבה מאוד, בשים לב לכך שלמשיבה טענות הגנה לכאוריות מפני הטענות בבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

(ג) כאמור לעיל, יתרה שתיוותר לאחר תום התקופה המוסכמת ושלא תחולק לציבור הצרכנים, תועבר לקרן לניהול ולחלוקת כספים הפועלת לפי סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות.

...

כלומר, אילו הייתה הבקשה לאישור התובענה הייצוגית מתבררת לגופה, קיים סיכון לכאורי שזו הייתה נדחית, רובה או כולה (לפני או אחרי אישורה כתובענה ייצוגית).

הן במסגרת בקשתו והן במסגרת תביעתו הגדיר את קבוצת המיוצגים בזו הלשון: "כל לקוח של המשיבה, אשר המשיבה היתקשרה עמו בהסכם לתקופה קצובה, כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, התשמ,א – 1981, ואשר בחלוף התקופה הקצובה גבתה ממנו מחיר גבוה יותר עבור השירותים המסופקים לו על פי ההסכם, וזאת מבלי שקבל על כך הודעה מראש ובכתב בהתאם להוראות סעיף 13א לחוק הגנת הצרכן; וזאת בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה דנן ועד מועד הגשת התביעה הייצוגית לאחר אישורה." ביום 19.4.2020 אישר בית המשפט (כב' סגנית הנשיא השופטת צילה צפת) את ניהול התובענה כייצוגית והגדיר את הקבוצה בשמה תנוהל התביעה בהתאם להגדרת התובע המייצג, כמפורט בבקשת האישור שהגיש, תוך השמטת הסיפא המודגשת לעיל שעניינה הקף התקופה המשליכה על גודל הקבוצה.

בהנתן האמור טען התובע, כי צימצום הגדרת הקבוצה המוציא מתוכה את מי שניפגע בתקופה שמיום הגשת בקשת האישור ועד להחלטה בדבר אישור ניהול התובענה כייצוגית, מאיין את זכותם של לקוחות רבים של הנתבעת לקבל פיצוי מכוח ובמסגרת הליך זה. על חזר וטען כי יש לקבל בקשתו ולקבוע כי התובענה תנוהל בשם הקבוצה כהגדרתה בבקשת האישור.

המשיבה מנגד היתנגדה למבוקש וטענה לשהוי ניכר בהנתן כי בקשה זו עולה לדיון בחלוף 4 שנים מאז ניתנה החלטת האישור ובהנתן חלוף הזמן הניכר שאינו מאפשר תיקון טעות קולמוס על פי הוראת סעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב] התשמ"ד -1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

על פניו הגדרת הקבוצה בהחלטת האישור, המשמיטה הסיפא להגדרה שהוצגה בבקשת האישור, הנה לכאורה השמטה מקרית משאין בהחלטת האישור כל דיון הנוגע להגדרת הקף או גודל הקבוצה המוביל לקביעה פוזיטיבית בדבר צימצום הקבוצה, בשל העובדה כי הנתבעת חדלה ממחדליה בתקופה שמיום הגשת התביעה ועד מועד מתן ההחלטה.

...

בהתאם, אני קובעת כי יש מקום לקבל הבקשה ולהורות על תיקון הגדרת הקבוצה לנוסח המוגדר במסגרת בקשת האישור (ראה סעיף 1 לעיל) וכל זאת מכמה טעמים: התיקון המבוקש תואם להגדרה שהוצגה במסגרת בקשת האישור, היינו הוספת הסיפא להגדרה אשר אינה נמצאת במסגרת החלטת האישור, אך נמצאה במסגרת בקשת האישור.

מכל הטעמים המפורטים לעיל ראיתי לנכון להיעתר לבקשה והתביעה תנוהל בשם הקבוצה כהגדרתה בבקשת האישור.

סוף דבר בהינתן כל האמור ראיתי לנכון לקבל הבקשה ולהורות על התיקון המבוקש.