לטענת התובעת, הנתבעת ובעלה חבים בתשלום דמי שכירות בסך של 35,980 ₪ לתקופה שמחודש מאי 2020 ועד ליום 17.1.21; סך של 64,750 ₪ בגין ימי האיחור בפנוי המושכר, על פי חישוב של 250 ₪ לכל אחד מימי האיחור בפנוי; פיצוי מוסכם של 10,000 ₪ בגין הפרת הסכם השכירות, לפי סעיף 19א להסכם; ועד בית בסך כולל של 2,880 ₪, הוצאות משפטיות בגין תביעת הפינוי והליכי הוצל"פ בסך של 17,384 ₪ ואגרות בגין הליכים אלה בסך של 1,459 ₪.
על פי 19 להסכם השכירות עליו חתמו הצדדים:
"א. היה והשוכר לא יפנה את המושכר במועד פקיעת הסכם זה ו/או בכל מקרה בו יפר השוכר הסכם זה באורח המזכה לתובע פינוי מוקדם של המושכר, יהא עליו לשלם לשוכר פיצוי קבוע, מוערך ומוסכם מראש בסך של 250 ₪ (מאתיים וחמישים ₪) לכל יום של איחור בפנוי המושכר. סכום זה ישולם למשכיר מבלי שהמשכיר יחוייב להוכיח נזק כלשהוא.
כאשר שוכר אינו משיב את המושכר לבעליו בתום תקופת השכירות, בפני המשכיר עומדות עילות תביעה שונות לקבלת סעד כספי - עילה חוזית המזכה בפיצויים על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 בגין נזק ממשי, ולחלופין לפצוי המוסכם אם נקבע כזה בחוזה; עילה בנזיקין בשל הסגת גבול; וכן עילה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט.
...
לאור האמור, אני סבורה כי יש מקום להתערב בשיעור הפיצויים המוסכמים, על דרך הפחתתם ולא ביטולם.
אשר לשיעור ההפחתה, לאחר שבחנתי הוראות הסכם השכירות, טענות הצדדים בכתבי הטענות וכפי שנטענו בפני בדיון ובסיכומים, בשים לב לפסיקת בתי המשפט במקרים דומים, אני סבורה כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי המוסכם לאחר הפחתה של 50% מהפיצוי היומי, על הסך של 125 ₪ ליום, במכפלת 229 ימים, ובסך כולל של 28,625 ₪.
