התובע עותר לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק מהנתבעים, בסכום של 6,000 ₪, בגין שיגור שישה דברי פירסומת, בהודעות מסר קצר (sms), למכשיר הטלפון הנייד שלו, ללא הסכמתו, ובנגוד להוראת סעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק").
ביום 15.12.20 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, בגדריו הוסיף לתובענה ארבעה דברי פירסומת בנוסח זהה לנוסח הודעות המסר הקצר הקודמות, באופן בו כתב התביעה המתוקן כלל היתייחסות למשלוח שישה דברי פירסומת על ידי הנתבעים, בנגוד להוראות החוק.
לטעמי, על אף שמדובר במשלוח לינק בלבד, ולא במשלוח הודעות פרסומיות באופן ישיר, יש בנוסח הודעות המסר הקצר שנשלחו לתובע, משום הצעה להכנס ללינק ולקרוא את תכני המגזין, ובכך יש משום פירסום למגזין הנתבעת 1 וכן לתכני הפירסום מטעם צדדים שלישיים המופיעים בו.
עוד אציין, למען שלמות התמונה, כי הנתבעים נחשבים ל"מפרסמים", שכן מפרסם מוגדר בסעיף 30א(א) לחוק, כך: "מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו, או מי שמשווק את נושא דבר הפרסומת בעבור אחר". בעניינינו, כאמור מעלה, הנתבעים שיגרו את הודעות הפרסומת כדי לפרסם את המגזין שלהם וכן כדי לשווק את הפרסומות של צדדים שלישיים המופיעות בו.
הינה כי כן, הנתבעים, ביחד ולחוד, הפרו את הוראת סעיף 30א(ב) לחוק מששלחו לתובע הודעות פירסומת מבלי שנתן הסכמתו.
שאלה מרכזית נוספת היא, אם עלה בידי התובע להצביע על הצדקה להטיל את הפצוי לדוגמה לאור תכליות החוק: הרתעה ועידוד הגשתן של תביעות.
בעניינינו, הודעת הפרסומת הראשונה וגם שאר ההודעות שקבל התובע, נשלחו מגורם מוכר (הנתבעת 1) ובמצב דברים זה החשש להידבקות בוירוס עקב משלוח הודעת מסר קצר עם הספרות "46", הנו פחות.
...
על רקע האמור, הגיש התובע, ביום 10.9.20, את כתב התביעה המקורי בגין משלוח שני דברי פרסומת על ידי הנתבעים, בניגוד להוראות החוק.
לסיכום אציין, כי לפי הפסיקה (ראו למשל פסק הדין בעניין רז המאושר) עצם היותו של תובע "סדרתי" אינה שוללת ממנו את הזכות לקבלת פיצוי, אך יש לבחון בכל מקרה ומקרה אם התובע פעל בתום לב. כך נעשה במקרה שלפני.
על יסוד כל האמור, אני דוחה את התביעה.
לאור התנהלות הצדדים בדיון ההוכחות שנערך לפני ביום 24.5.23, החלטתי להימנע מפסיקת הוצאות.