מדובר בשתי תוכניות חיסכון בחשבון של האשה: האחד סכום של כ 317,000 ש"ח, שהוא חיסכון שהביאה האשה מהוריה עוד לפני הנישואין, והשני בין 40 ל 50 אלף ש"ח כספים שנמשכו מהפנסיה והקרנות של עבודתה, עד ללידת הבת (יצוין כי האשה נישאה בהיותה בת 36, ושנות עבודתה במהלך הנישואין היו כשנתיים בלבד, בעוד רוב שנות עבודתה, שבגינם הופרשו כספי הפיצויים, היו בטרם נשאה).
אף שעד לפרוץ הסיכסוך היה לבעל ייפוי כוח לחשבון האשה, על מנת למשוך כספים לכלכלת הבית, לדבריו היה משתדל לא לעשות כל פעולות בחשבונה, ואף היא לא עשתה כל פעולות בחשבונו, כאשר כל אחד מחזיק כרטיס אשראי של חשבונו (ראה שורה 168 ולהלן לפרוטוקול).
בעיניין החשבון שבבנק איגוד שעל שם הבעל, אף שאם הייתה שם יתרת זכות, היה מקום לאזן את הכספים המצויים שם, מאחר וכספים אלה הם פרי מאמץ משותף, בהיותם ריווחים מפרנסתו.
אולם כיון שלהבנתנו אין יתרת זכות או תוכניות חיסכון וכדומה, וגם אם קיימת, הרי האשה טוענת שאינה תובעת כספים המצויים בחשבונו של הבעל בבנק איגוד (ראה שורה540-550 לפרוטוקול), הרי שכל כספים המצויים בחשבון בבנק איגוד שעל שם הבעל, יהיו לבעל במלואם.
כאשר קיים חוב או מועלת טענה על חוב, בין אחד מבני הזוג לקרוב מישפחה (או לאדם הקרוב רק לאחד מבני הזוג, כמו חבר קרוב וכד'), הרי שבית הדין סבור שאין בן הזוג השני חייב בתשלום החוב, אלא אם כן בן הזוג חתם על שטר התחייבות או שטר הלוואה, כלווה או כערב לחוב.
במקרה שלפנינו אנו מלאי חששות (בלשון המעטה) שמדובר בחוב שלא היה ולא נברא, ואף משל לא היה.
...
לא מצאנו אמנם בכל התמלילים כל דבר שיכול לסייע לטענותיו, כולל השיחה מתאריך י"ב בחשון תשע"ט (21.10.18), בה הבעל מבקש שלום בית, והאישה מסבירה שאין זה אפשרי.
הנתבע שם – הבעל, עונה בהתאם לפרוטוקול: "התביעה מקובלת עלי ואני אבדוק את האפשרויות". בית הדין פוסק כי הנתבע – [ג'] ישלם לאחיו סכום של 100,000 ש"ח. הבעל גם הלך לפני רשם בית המשפט לאשר את הבוררות.