רקע
עסקינן בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, שנגרמו לתובע 1 ביום 8.1.17 במהלך עבודתו כעוזר טייח אצל הנתבע 1, קבלן משנה של הנתבעת 2, בעבודות טיח שבוצעו באתר בנייה ברחוב ברנדה 25 בפתח תקווה (להלן: "אתר הבניה", "הפרוייקט").
הנתבעים לא דיווחו על התאונה למשרד התמ"ת כנדרש בחוק, ולפיכך, לא נחקרה התאונה בה נפגע התובע, על ידי אגף הפיקוח על העבודה, כך שניגרם לתובע נזק ראייתי, שאם היתה נערכת חקירה של המקרה על ידי חוקרים ממשרד העבודה, היה מתברר רשלנותם של הנתבעים, ולכן, נטל הראיה והשכנוע שלא הייתה התרשלות שיחובו בגינה עובר לפתחם של הנתבעים.
בע"א 246/72 מנשה נ' דרומנו, פ"ד כז (1) 712 נפסק בית המשפט העליון:
"חובת הזהירות הכללית המוטלת על כל אדם ביחס לרעהו הנמצא בתחום השפעתו, מחייבת מעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזק גוף לעובדו במהלך הרגיל של עבודתו: ראה ע"א 147/54, מאיר גואטה נגד ברוך ריבקינד ; פד"י, כרך ח, ע' 1607 ,1603 ; פי"ם, כרך יז, ע' 440) האמצעים המתחייבים לצורך מילוי חובה זו משתנים ממקרה למקרה ומעניין לעניין לפי הנסיבות. לגבי מקום העבודה, גם אם איננו בחזקתו או בשליטתו של המעביד כי אם בידי מישהו אחר, פירושה המעשי של החובה הוא שעליו לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם בו. מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להיתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ולתנאי העבודה בהם. לעולם מוטלת עליו חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה. מה ייחשב לנקיטת אמצעי זהירות סבירים תלוי בכל נסיבות העניין והוא משתנה ממקרה למקרה. לדוגמה, אפשר לצפות כי במקום שנעשות בו עבודות בניה עלולים להיות סיכונים מסיכונים שונים הנובעים ממצב הבטיחות של המקום עצמו או מחוסר סידורים נאותים בבניין. מביקור במקום אפשר, למשל, לראות מייד אם המעברים נקיים ופנויים, אם אין בשטח בורות ומהמורות, אם במעלה מדרגות יש מעקה מתאים, אם במשטחי עבודה או פיגומים יש תמיכות וסמיכות כנדרש, וכיוצא בזה מן הדברים הגלויים לעין וניתן לתקנם, או לידרוש מהמחזיק במקום לתקנם, על-מנת לעשותו בטוח במידה סבירה לעובדים".
חובת הזהירות המושגית והקונקרטית חלה גם על הנתבעת 2, כלפי התובע באשר שימשה בתור "מבצע בניה", כלשון תקנות הבטיחות בעבודה.
ברע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג', נקבע כך:
"על-פי ההלכה הפסוקה, הפסד הישתכרות בעתיד של קטינים יחושב ככלל על-פי השכר הממוצע במשק, אלא אם כן הוכחו נתונים עובדתיים חריגים – שאינם סטטיסטיים גרידא – המוציאים את הקטין הספציפי מגדר הנחת העבודה הרגילה, שלפיה לא ניתן לקבוע מראש מה יהיה מסלול חייו של קטין לכשיגדל (ע"א 9980/06 עזבון אטינגר נ' (3) 13 (2005)). אכן, כטענת המבקש, אין להגביל את החזקה בדבר הישתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. יחד עם זאת, הפסיקה לא שללה השענות על אינדיקאציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד מקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי. במקרה זה, קבע בית משפט השלום כי המבקש בחר באפיק תעסוקתי מסוים וכי הוא התכוון להמשיך במסלול תעסוקתי זה. בחירות אלה הן בחירותיו העצמאיות של המבקש, ואינן מבוססות על הנחות עובדתיות כלליות בדבר מינו, מגזרו או גילו.".
בע"א 9980/06 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עריית ירושלים ( 26.01.2009) נקבע :
"הינה-כי-כן, חריגה מהנחת המוצא המבססת את הפצוי בגין הפסדי ההישתכרות על רמת השכר הממוצע במשק מותרת רק באותם מקרים שבהם הוכחו במשפט נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו והמוציאים אותו מגדר הנחת העבודה המשמשת ברגיל לפצוי ניזוקים קטינים."
"הסטייה מן הנתון הזה צריכה להישען על אינדיקאציות כבדות-משקל המלמדות כי הקטין בחר בדרך מסוימת והתכוון גם להתמיד בה."
התובע נפגע בתאונה בהיותו כבן 19, כאשר את צעדיו הראשונים בעבודה בתחום הבניין החל בשנת 2014, כשלוש שנים טרם התאונה, כך שהיה בתחילת מסלול דרכו התעסוקתית, ובהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה וחריגה מנתון זה, יחושב הפסד הישתכרות לעתיד על פי השכר הממוצע במשק בסך 12,490 ₪.
...
על כן, התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית.
סיכום
בהתאם לפסק הדין אני מחייב את הנתבעים 2 ו-3 יחד ולחוד לשלם את הסכומים הבאים:
מחייב את הנתבעים 2-3, לשלם לתובע 1 פיצוי בגין הנזקים כפי שפורט בפסק הדין, בסך של 101,496 ₪.
התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית ללא צו להוצאות, נוכח "בליעת" סכום הנזק בתגמולי המל"ל.
הסכומים שנפסקו ישולמו על ידי הנתבעים תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין ובהיעדר יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
