תביעה לפיצוי בגין שיגור פרסומות ללא הסכמה

התובע טען, בכתב התביעה, כי עסקינן בדברי פירסומת, שנשלחו אליו ללא הסכמתו וללא היכרות מוקדמת, וזאת בנגוד לסעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושירותים), תשמ"ב – 1982 (להלן: "החוק").

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים שהופיעו לפני, מצאתי כי דין התביעה להדחות וכי לתובע לא מגיע פיצוי בשל תביעתו.

למשל ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי ברת"ק (ת"א) 33695-07-18 זיו אנג'ל נגד מ.א.ג פרויקטים ויזמות בע"מ (פורסם בנבו) שקבע כי "מלשון סעיף 30 א (י) (1) עולה ברורות כי המחוקק לא חייב את בית המשפט בפסיקת הפצוי אלא הותיר זאת לשיקול דעתו.במקרים מתאימים בימ"ש רשאי שלא לפסוק פיצוי אם הוא מגיע למסקנה שאין הצדקה לפסיקת הפצוי כמבוקש". גם בית המשפט העליון היתייחס למטרת החוק וקבע ברע"א 1954/14 חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים) (4.8.14) [להלן: "עניין חזני"] - " נקודת המוצא שבבסיס סעיף 30 א (י) לחוק היא שנמען של דבר פירסומת שנשלח בהפרה של החוק לא יטרח להגיש תובענה לפצוי בגינה משום שהנזק האישי שניגרם לו נמוך מן העלות הכרוכה בניהולה. בשל כך נקבע בחוק פיצוי בסך של עד 1,000 ש"ח להפרה ללא הוכחת נזק. סעיף זה קובע כי בקביעת שיעור הפצוי אין להדרש לשעור הנזק שניגרם לתובע בגין ההפרה. הסעיף מניח איפוא שאפשר שהנזק שניגרם לתובע בודד הוא זניח, ושאדם בר דעת לא היה בא בתביעה בגינו (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ואף על פי כן מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי בסכום לא מבוטל בגין כל הפרה. מטרת הפצוי אינה להשיב את מצבו של התובע לקדמותו (שהרי אין להיתחשב בשיעור הנזק שניגרם לו), כי אם לאכוף את החוק, להרתיע את הנתבע ולתמרץ הגשת תביעות יעילות. זהו איפוא פיצוי לדוגמה (ראו עניין גלסברג, בפסקות ט'-י')". במקרה שלפני ניתן לראות במשלוח ההודעות כמשלוח הודעה בודדת, ובמקרה אחד, 2 הודעות סמוכות.

...

למשל ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי ברת"ק (ת"א) 33695-07-18 זיו אנג'ל נגד מ.א.ג פרויקטים ויזמות בע"מ (פורסם בנבו) שקבע כי "מלשון סעיף 30 א (י) (1) עולה ברורות כי המחוקק לא חייב את בית המשפט בפסיקת הפיצוי אלא הותיר זאת לשיקול דעתו.במקרים מתאימים בימ"ש רשאי שלא לפסוק פיצוי אם הוא מגיע למסקנה שאין הצדקה לפסיקת הפיצוי כמבוקש". גם בית המשפט העליון התייחס למטרת החוק וקבע ברע"א 1954/14 חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים) (4.8.14) [להלן: "עניין חזני"] - " נקודת המוצא שבבסיס סעיף 30 א (י) לחוק היא שנמען של דבר פרסומת שנשלח בהפרה של החוק לא יטרח להגיש תובענה לפיצוי בגינה משום שהנזק האישי שנגרם לו נמוך מן העלות הכרוכה בניהולה. בשל כך נקבע בחוק פיצוי בסך של עד 1,000 ש"ח להפרה ללא הוכחת נזק. סעיף זה קובע כי בקביעת שיעור הפיצוי אין להידרש לשיעור הנזק שנגרם לתובע בגין ההפרה. הסעיף מניח אפוא שאפשר שהנזק שנגרם לתובע בודד הוא זניח, ושאדם בר דעת לא היה בא בתביעה בגינו (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ואף על פי כן מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי בסכום לא מבוטל בגין כל הפרה. מטרת הפיצוי אינה להשיב את מצבו של התובע לקדמותו (שהרי אין להתחשב בשיעור הנזק שנגרם לו), כי אם לאכוף את החוק, להרתיע את הנתבע ולתמרץ הגשת תביעות יעילות. זהו אפוא פיצוי לדוגמה (ראו עניין גלסברג, בפסקאות ט'-י')". במקרה שלפני ניתן לראות במשלוח ההודעות כמשלוח הודעה בודדת, ובמקרה אחד, 2 הודעות סמוכות.

הקריטריון השלישי הינו היקף ההפרה, כאשר כאן מדובר בהודעה אחת , לכל היותר 2 הודעות , לא נגרם לתובע נזק , היקף ההפרה כל כך מזערי שאין להתחשב בו. לאחר ששמעתי את הצדדים שהופיעו לפני בדיון והתרשמותי מהם מצאתי כי על מנת לקיים את מטרת חוק התקשורת לעניין משלוח דברי ספאם, יש מקום לדחות את התביעה.

לא היה מקום להגיש את התביעה כנגדה בשים לב להתנהלותה והיקף ההפרה המזערי ולכן דין התביעה להידחות.

נכתב בו בחלק האופרטיבי: "לאחר ששקלתי את מכלול העניין, ולאחר שנוכחתי לדעת כי היה קשר עסקי/ הסכמי בין הצדדים ובשים לב כי חלף מיום 3/10/17 זמן רב, ולא נשלחו הודעות נוספות לתובע, וכן בהתייחס לכך אשר אני מקבל את עדותו של נציג הנתבעת כי הוא מטפל ומשרת בלקוחות רבים מאוד, וכן משקיע זמן ומשאבים בנושא של מניעת הפצת דואר, וכן בהתייחס לכך כי לדברי נציג הנתבעת היתה נגד החברה ככל הנראה רק תביעה אחת. בשים לב לאור הפסיקה כי בית משפט עליון ברע"א 1954/14 חזני נגד הנגבי כי בעת מתן סכום פיצוי על בית המשפט לשים לנגד עיניו את השיקולים בחוק מצד אחד לוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לנדרש מצד שני להכווין את היתנגדות הנתבע, וכן בשים לב למספר הודעות שנשלחו, וכאמור כי ההודעות חדלו מזה זמן רב.

כלומר – נקודת המוצא היא פסיקת פיצוי בגין הודעת פירסומת שנשלחה ללא הסכמה.

...

נכתב בו בחלק האופרטיבי: "לאחר ששקלתי את מכלול העניין, ולאחר שנוכחתי לדעת כי היה קשר עסקי/ הסכמי בין הצדדים ובשים לב כי חלף מיום 3/10/17 זמן רב, ולא נשלחו הודעות נוספות לתובע, וכן בהתייחס לכך אשר אני מקבל את עדותו של נציג הנתבעת כי הוא מטפל ומשרת בלקוחות רבים מאוד, וכן משקיע זמן ומשאבים בנושא של מניעת הפצת דואר, וכן בהתייחס לכך כי לדברי נציג הנתבעת היתה נגד החברה ככל הנראה רק תביעה אחת. בשים לב לאור הפסיקה כי בית משפט עליון ברע"א 1954/14 חזני נגד הנגבי כי בעת מתן סכום פיצוי על בית המשפט לשים לנגד עיניו את השיקולים בחוק מצד אחד לוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לנדרש מצד שני להכווין את התנגדות הנתבע, וכן בשים לב למספר הודעות שנשלחו, וכאמור כי ההודעות חדלו מזה זמן רב.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות ערעור ולקבל הערעור באופן שבו יבוטל פסק הדין ויוחזר לבית משפט קמא לצורך מתן פסק דין חדש ומנומק.

למשל: האם היתה הסכמה לקבלת הודעות פרסומת מהתובע? כמה הודעות נשלחו לפני בקשת ההסרה ואחריה? כמה הודעות (אם בכלל) אינן "פרסומת"? ג) בנסיבות אלו, משלא נקבעו הקביעות העובדתיות אין אפשרות לבחון את פסק הדין במשקפיים של ערכאת ערעור ולפיכך אין מנוס מקבלת הערעור, ביטולו של פסק הדין והשבתו לבית משפט קמא לצורך מתן פסק דין מנומק.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל.

מבוא וטענות הצדדים תביעה לפצוי בשל הפרת הוראות סעיף 30א. לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 ("החוק").

לטענת התובע, פנה לבא כוחו, ששלח ביום 25.1.2018 מכתב התראה בו הנתבע התבקש להפסיק לשלוח את דברי הפרסומת לתובע ולשלם לתובע פיצוי על דברי הפרסומת שנשלחו ללא הסכמה.

נוסף לכך, לטענת התובע, בדברי הפרסומת שנשלחו אליו לא נכתבה המילה "פירסומת". התביעה מתייחסת ל- 81 דברי פירסומת (בכתב התביעה נכתב 84, אך בכתב התשובה נכתב 81), שנשלחו מהנתבע לתובע לאחר משלוח מכתב ההתראה לנתבע.

...

כן נקבע כי הסירוב הבלתי לגיטימי להשתמש בלחצן ה"הסר" והיקף ההפרה הקטן עד מאוד של הנתבעות (אי ציון המילה פרסומת על ההודעות), מובילים למסקנה כי אפילו הופר החוק, בנסיבות, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי כספי כלשהו.

סוף דבר בנסיבות המקרה, הימנעות התובע שלא לשלוח הודעת סירוב באמצעות לחצן "הסר" עולה כדי חוסר תום-לב. לכן, אפילו הופר החוק (לרבות ההפרה הקלה של אי ציון המילה פרסומת על ההודעות בדומה לעניין בן-עמי), בנסיבות, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי כספי.

התביעה נדחית.

כידוע, בתביעות לפי סעיף 30א לחוק התיקשורת מוטלת חובת הראיה למתן הסכמה כאמור על המפרסם (ראו רע"א 1231/17 רז נ' אימפרשן מדיה בע"מ, פסקה ח' (פורסם בנבו, 20.4.2017); רע"א 1621/16 ‏MEGA ADVANCED MATHEMATICAL SYSTEM LTD‏ נ' עו"ד עמית זילברג (פורסם בנבו, 14.6.2016)).

סעיף 30א(ג) לחוק – החריג לאיסור על שליחת דברי פירסומת ללא הסכמה כאמור, הנתבע טוען, לחילופין, כי גם אם לא ניתנה הסכמה מראש של התובע, הרי שההודעות נשלחו כדין, בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 30א(ג) לחוק הקובע, כך: "על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי מפרסם לשגר דבר פירסומת כאמור באותו סעיף קטן אף אם לא התקבלה הסכמת הנמען, בהתקיים כל אלה:

אמת המידה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין שיגור דבר פירסומת לפי החוק התוויתה בהילכת גלסברג וברע"א 1954/14 אילן חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים) (פורסם בנבו, 4.8.2014).

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובע סך 4,000 ₪ בתוספת הוצאותיו בגין ההליך בסך 1,800 ₪.

לבסוף, הבאתי בחשבון כי התקיימה ישיבת הוכחות שכללה סיכומים בעל-פה. בסה"כ ישלם הנתבע לתובע סך 5,800 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

במסגרת התיקון לחוק ולשם היתמודדות עם תופעת הספם, אסר המחוקק על מפרסם לשלוח דבר פירסומת, ללא הסכמה מראש ובכתב של הנמען.

במסגרת עדותה אף סיפרה הנתבעת כי בעקבות התביעה שינתה את דרך פעולתה והחלה לכלול בהודעותיה את המילה "פירסומת". אשר לשאלת ההסכמה.

הפצוי המתאים - סעיף 30א(י) לחוק קובע כי במקרה של שיגור דבר פירסומת ביודעין תוך הפרת סעיף 30א, בית המשפט רשאי להטיל פיצוי ללא הוכחת נזק שלא יעלה על 1,000 ₪ עבור כל דבר פירסומת שהיתקבל בנגוד להוראות החוק.

יהיו מקרים בהם למרות שבוצעה הפרה, נסיבות העניין יובילו למסקנה כי אין הצדקה לפסוק פיצוי ומכל מקום אין חובה לפסוק פיצוי בגין כל הפרה בנפרד (ע"א (מחוזי ת"א) 2207-10-18 שופמיינד בע"מ נ' סינטיה אברהם (23.1.2019)).

...

כל אלה מלמדים, לשיטת הנתבעת, על התנהלות חסרת תום לב מצד התובעת אשר נרשמה 3 פעמים לרשימת התפוצה של הנתבעת מבלי להציג מידע זה לפני בית המשפט ולכן יש לדחות את התביעה כנגדה בשל העדר חוסר תום לב חמור, ובהתאם לרע"א 4704/20 בן עמי נ' FACEBOOK IRELAND LTD (9.2.2021), להלן: עניין בן עמי.

אין בידי לקבל טענה זו. התובעת טענה כי אינה זוכרת שנרשמה באוגוסט אך לא שללה אפשרות זאת כבר בכתב התביעה (סעיף 8 לכתב התביעה) ובמסגרת התביעה לא העלתה כל טענה ביחס לפרסומים עובר להסרה.

יהיו מקרים בהם למרות שבוצעה הפרה, נסיבות העניין יובילו למסקנה כי אין הצדקה לפסוק פיצוי ומכל מקום אין חובה לפסוק פיצוי בגין כל הפרה בנפרד (ע"א (מחוזי ת"א) 2207-10-18 שופמיינד בע"מ נ' סינטיה אברהם (23.1.2019)).

בנסיבות העניין ולאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בסך כולל של 5,400 ₪.