תביעה לפיצוי בגין נזקי צנרת בפוליסת ביטוח בית

הנתבעת הנה חברת ביטוח, אשר ביטחה את הבית בפוליסת ניזקי צנרת ומים, לתקופת הביטוח 1.5.2013 – 1.5.2014 (נספח א' לתצהיר התובעים).

נוכח האמור הגישו התובעים תביעה אשר במסגרתה טענו כי היתנתקות האריחים הנה תוצאה של ניזקי מים, וכי עלות תיקון הנזקים מגיעה לסך של 314,551 ₪, ובנוסף נתבע פיצוי עקב עגמת נפש.

...

לכן המסקנה היא שסביר יותר להניח שההתנתקות הנידונה מקורה בכשל הדבקה זה ובכל מקרה לא הוכח קשר סיבתי בינה לבין הרטיבות מברז הניל (שכאמור, מלכתחילה לא הוכח שהגיעה אל החזית החיצונית של הקיר הדרומי).

סיכום נוכח כל האמור, אני סבור כי התובעים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין תופעת התנתקות האריחים לבין הנזילה מברז הניל.

לפיכך אני דוחה את התביעה.

כאמור בפרק א' לתוספת לפוליסה נקבע כי ביטוח המבנה כולל ניזקי מים וכי השרות יתבצע באמצעות "שחר ניזקי צנרת בע"מ". התביעה עותרת, בהתאם לפקודת הנזיקין, לחייב הנתבעת ברשלנות בנוגע לקביעתה לשירות בלעדי של חברת שחר, ובפיצוי התובעים בגין כל הנזקים שגרמו להם העובדים של שחר.

מתן פיצוי בגין צנרת חיצונית חדשה שלא הייתה קיימת עת הגיע הסוקר לבית, החלפה קומפלט של ריצוף, מקלחת, ארונות בגדים ומטבח שלא היו עובר להערכת הבית בדו"ח הסוקר, החלפת דלתות שלא הוכח שניזוקו, הרחבת פתחים והתקנת דלתות חדשות שלא היו קודם לכן (בכניסה לחדר ההסקה, ר' עדות עמוס, עמ' 10 ש' 13-14), כל אלה יביאו את התובעים למצב טוב משהיו לפני מקרה הביטוח.

...

סבורני כי התובעים לא פעלו כפי הוראת סעיף 41.1 לפוליסה, כאשר הודיעו על מקרה הביטוח לאחר שהושלמה התקנת הצנרת החיצונית ותוך כדי שיפוץ חדר הרחצה.

בסופו של דבר חברת הביטוח שילמה לך 63,000 ₪.

סוף דבר התביעה נדחית.

זוהי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1991, בתאונת עבודה בה היה מעורב ביום 30.8.2012 (להלן: "התאונה" או "הארוע"), אשר הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה.

נתבעת 4 הגישה הודעה לצדדים שלישיים כנגד הנתבעות 2 ו- 3 (צדדי ג' 1 ו- 2), ובה טענה כי ככל והיא תחויב לתובע סכום כלשהוא, הרי שהיא זכאים לשיפוי ו/או לפצוי ו/או להישתתפות מלאים מטעמם מכיוון שבכל הזמנים ברלוונטיים לתאונה, צד ג' מס' 1 היה הקבלן הראשי ו/או הקבלן המצבע בארכיון בנק הפועלים, וצד ג' מס' 2 שימשה כמבטחת של צד ג' מס' 1 בביטוח פוליסות עבודות קבלניות ו/או בתי עסק אשר הורחבו לכסות אותה (את נתבעת 4).

שליט העיד כי: "המבנה הזה היתה החלטה להרוס אותו על מנת לבנות משהו אחר. חודשיים לפני ההריסה התכולה של הארכיון פונתה וכמובן כל העובדים של הבנק עזבו. המבנה היה נטוש חוץ מהתכולה של מדפי המתכת וכמובן המערכות, הוא היה מיועד להריסה... לא הורסים את הכל במכה אחת, מפנים את תכולת הברזל לשימוש חוזר ואחר כך מתפנים להריסת המבנה עצמו. לצורך הפינוי קיבלנו הצעות לשני גורמים לפנות, אחת מהן היתה של הנתבעת 2, חברת עלי סלאם, קיבלנו את ההצעה שלהם, התנאי הראשוני היה בהסכם שהם ממצאים לנו פוליסת ביטוח ואכן הם המציאו אותה ותשלום של 20,200 ₪ וכמובן היה עליהם לפנות את כל תכולת הברזל, מדפים, צנרת מתכת, מדרגות חרום שהיו עשויים מברזל מחוץ למבנה. זו עבודה שארכה כחודש ימים. במועד התאונה לא הייתי במקום, נימסר לי בדיעבד, אמרו לי שפינו את העובד לטפול ומאז לא פנו אלינו בשום נושא אלא לאחרונה כשנתבקשנו להמציא מסמכים". שליט נישאל אם בזמן התאונה בנק הפועלים כבר לא היה שם, והוא השיב: "לא נכח. לא אנשים ולא תכולת הארכיון, היא פונתה כחודש לפני זה". שליט נישאל למי שייכים הצנורות והמדפים, והוא השיב למי עוז שגם בנתה את המבנה, ושהיא מכרה לבני עלי סלאם (נתבעת 2) את המתכת שפינו תמורת סך של 20,200 ₪.

...

מטעם ההגנה העיד מר פיני שליט מנכ"ל חברת "מי עוז בע"מ" (להלן: "שליט"), ומר ח'אלד אלקייסי מנהל נתבעת 1, ובסיום הדיון מיום 26.4.22 סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה. דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במכלול החומר המצוי בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הוכיח את נסיבות קרות התאונה כנטען על ידו, וכן הוכיח כי נתבעות 1 ו- 2 התרשלו ו/או הפרו את חובתן כלפיו, ואנמק; נסיבות התאונה ושאלת האחריות: בחקירתו של התובע הוא חזר על הגרסה שנטענה בכתב התביעה, לפיה ביום התאונה הגיע לאתר העבודה בארכיון יחד עם שלושה עובדים נוספים, אסלאם, מוחמד וואכד (העד מטעמו) ומוריס מרשי, ובאתר העבודה נכח מישהו בשם שאהר סלאם שהיה מנהל העבודה שם מטעם הקבלן הראשי (נתבעת 2) שם מסרו להם שהוא (שאהר) הקבלן.

נוכח כל האמור, ובהתחשב במהות הפגיעה שנגרמה לתובע, בנכות והצלקת שנותרה לו, בתקופת אי הכושר, באשפוז, בניתוחים ובטיפולים הרפואיים שעבר ובטיפולי השיניים העתידיים, ובשים לב לחלוף כ- 10 שנים מקרות התאונה ושהיום מצבו של התובע יציב ולא צפוי לשינוי, יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה סך של 120,000 ₪.

מקובלת עליי טענת ב"כ התובע, ומשכך אני קובעת כי סכום תגמולי המל"ל הוא סך של 69,728 ₪ משוערך.

לסיכום: לסיכום- התביעה כנגד הנתבעת מס' 4 – נדחית.

זו תביעה ע"ס 208,200 ₪, ובגין פיצוי בשל ניזקי צנרת, נזקים נלווים/תוצאתיים ועגמת נפש.

התובעים דורשים את עלות התיקונים (נזקים ישירים) + ניזקי רכוש (נזקים תוצאתיים) בסך 178,200 ₪ וכן פיצוי בשל הפרישי ריבית, הוצאות מומחים ועוגמת נפש בסך 30,000 ₪ , סה"כ 208,200 ₪ לטענת הנתבעת 1 , בהתאם לחוק חוזה הביטוח , התביעה מתיישנת בתום 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח.

" ראה ע"א 8972/00 ארזה שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] בעניינינו, מקרה הביטוח בנושא ניזקי מים כמוגדר בפוליסה: "כתוצאה מהימלטות או מדליפת מים או כל נוזל אחר מתוך מיתקני האינסטלציה וההסקה של הדירה או של נכס...". סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981 (להלן: "חוק הביטוח") קובע : "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח" "מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846 (1990); זיסר, שם). עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין (עניין אבו רוקן, עמ' 72; ד"נ 84/32 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israeli British Bank (London) (in liquidation), פ"ד מד(2) 265, 271 (1990); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טפול שורש, ניהול ושירותים למרפאת שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529, 541 (2000); פרשת תלמוד תורה, עמ' 456)). על כן, בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו "האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי" (ע"א 8316/06 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית ([פורסם בנבו], 3.7.2008) (להלן: עניין ארג'י)).

...

מאחר והתובעים הגישו את התביעה כעבור 3 שנים ממועד המקרה, דין התביעה להידחות מפאת התיישנות.

משכך אני סבור , שנוכח האמור לא הוכח מקרה ביטוח, שבגינו חלה אחריות לפיצוי ע"י הנתבעת.

סוף דבר נוכח כל האמור התביעה נדחית .

בנסיבות העניין כאן, וחרף דחיית התביעה , אני סבור שאין מקום לצו להוצאות , וכל צד יישא בהוצאותיו.

לטענת הנתבעת היא ביטחה במועדים הרלוואנטיים לתביעה את התובע בפוליסה לביטוח בית עסק ברח' בלפור 152 בבת ים, המכסה בין היתר ניזקי מבנה ותכולה.

צנרת המים היא באחריות וחזקת עריית בת ים. הנזק בגין הצנרת שמבוקש בתביעה אינו חוסה בצילה של פוליסת הביטוח.

הכשרה חברה לביטוח ציינה כי הגישה תביעת שבוב נגד הערייה על מנת להבהיר כי אין מדובר ברכוש מבוטח בפוליסה אלא ברכוש ערוני בגינו לא ניתן לתבוע פיצוי.

...

אני סבורה כי די בכך כדי להגיע למסקנה לפיה עומדת להכשרה חברה לביטוח הגנה אפשרית, בהתחשב גם בכך, שאכן, כפי שטוענת הכשרה בבקשת רשות הערעור, התובע אינו טוען כי רכוש זה מבוטח במסגרת הפוליסה, אלא מדובר בעלות בה נשא לצמצום הנזק (ראה בעניין זה עדות התובע והשמאי בפרוטוקול הדיון מיום 12.3.23 וכן דו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה).

לפיכך אני סבורה כי היה מקום לבטל את פסה"ד תוך אפשרות לחייב את הכשרה חברה לביטוח בהוצאות בגין מחדלה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, יש לתת רשות לערער ולקבל את הערעור לגופו.