לפני תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, שנגרמו לתובע, על-פי הנטען, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 – אימו - בשל הרמת מדחס לצורך התקנתו ביחידת מיזוג אויר המצויה על גג ביניין.
בהתאמה נדחתה הטענה שלא ניתן לומר כי החברה הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה לניזוק, כאשר פעולותיה ומחדליה נקבעו על ידי אותו מנהל / ניזוק המשמש אורגן שלה.
בעיניין זה אני מפנה לע"א 5379-90 סימה מתתיהו נגד מדינת ישראל (26.1.1993) שם בית המשפט העליון נקט באותה דרך וקבע :
"בנסיבות אלה, אילו הייתה מוכחת אחריות בנזיקין של המשיבה ואילו הייתה המערערת מצליחה להוכיח שניגרם לה נזק עקב התאונה הנטענת על-ידיה, הרי לאחר הפחתת חלק מהנזק כשיעור רשלנותה התורמת, ולאחר ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי מהסכום הנותר, סביר להניח שלא היה נותר כל סכום לפצוי".
מנתוני התיק עולות העובדות הבאות : עסקינן בעסק משפחתי, התובע עבד שם משנת 2008, הוא ביצע את העבודה באופן שיגרתי ביחד עם האחים שלו, וכפי שעולה מעדותו ומעדות אחיו, הנתבעת שגילה כ-75 אינה מיתערבת בבצוע העבודות, אלא, בין היתר, מקבלת קריאות לטפול במזגן ושולחת את בניה למקום.
אובדן הישתכרות לעבר ולעתיד:
התובע הנדסאי אלקטרוניקה וחשמל במקצועו, עבד בהתקנות ומתן שירות מזגנים (סעיף 2 לתצהיר התובע).
...
להלן אבחן את יסודות עוולת הרשלנות, אך לפני כן אעיר כי איני מקבל את טענת התובע (סעיף 7 לכתב התביעה) לפיה חל בענייננו סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
וכך גם בענייננו, מדובר כאמור בהרמת משקל של כ-30 ק"ג לגובה של מספר ס"מ, לצורך החלפת מדחס, מדובר בעבודת כפיים, לפיכך אני קובע כי בנסיבות אלה הנתבעת לא העמידה את התובע לפני סיכון בלתי סביר, ולכן לא קיימת חובת זהירות קונקרטית.
סוף דבר:
התביעה נדחית הן מהטעם שלא מתקיימת עוולת הרשלנות, וליתר דיוק לא קיימת חובת זהירות קונקרטית ולא ברור כיצד היא הופרה, והן מהטעם שאם הייתה אחריות, אזי לאור שיעור האשם התורם וחישוב הנזק, התביעה הייתה נבלעת.
התובע ישלם לחברת הביטוח – הנתבעת מס' 2 - הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום לידי בא כוחה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.
כמו כן אני מורה על השבת פיקדון העדים שנותר במזכירות בית המשפט לידי התובע, באמצעות ב"כ.
זכות ערעור כדין.
