תביעה לפיצוי בגין חיוב שגוי ואי הגעת נציג

בית הדין האיזורי לעבודה חיפה סע"ש 24331-04-20 13 אפריל 2023 לפני: כב' השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין נציג ציבור (עובדים) מר אמיר הינו נציג ציבור (מעסיקים) מר איתן שטיאסני התובעת רחל אבזגאוז ע"י ב"כ: עו"ד אייל פלשן הנתבעים 1. אילנית מרכז לשקום בע"מ 2. יוסף דעדוש ע"י ב"כ: עו"ד אייל קימל פסק דין

נציין כי גם גרסת גב' חלה בנוגע לזכאות המנוח לתשלום שעות נוספות לפי דין לא הייתה ברורה לנו שכן מחד היא טענה שלמנוח לא הגיע תשלום עבור שעות נוספות מאחר והוא קיבל תשלום גלובאלי[footnoteRef:16] ואולם כאשר נישאלה על ידי בית הדין האם לידיעתה המשפטית כמנהלת משאבי אנוש המנוח היה זכאי לתשלום נוסף בגין שעות נוספות היא השיבה שאין לה דיעה[footnoteRef:17].

הדבר שגוי וגם מטעם זה היא לא הוכיחה כי למנוח הגיעו תשלומים בגין ימי חג. דיון והכרעה: סעיף 7(א) לצוו ההרחבה הסכם מסגרת 1995 לפי חוק הסכמים קבוציים, קובע: "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות).

לטענת הנתבעים - יש לדחות את התביעה בגין חיוב בפצוי בשל חוסר תום לב ולו מהטעם שעילה זו כוונה לנתבע שלא הייתה לו שליטה באופן אישי על הנעשה.

...

טענות הצדדים: לטענת התובעת, שכרו של המנוח שולם כדלקמן: מיולי 2010 ועד דצמבר 2016 השתכר המנוח סך של 37.5 ₪ לשעה, ו- 600 ₪ למשמרת בת 16 שעות ביום חול, בהתאם לסיכום בין הצדדים; מינואר 2017 ועד לפברואר 2018 סך של 43.75 ₪ לשעה, ו- 700 ₪ עבור תורנות יום חול, לאחר קבלת העלאת שכר אשר סוכמה בין הצדדים; ממרץ 2018 ועד ספטמבר 2018 סך של 48.1 ₪ - 770 ₪ למשמרת בת 16 שעות ביום חול, לאחר קבלת העלאה אשר סוכמה בין הצדדים.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 2 – נדחית.

התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת חלקית באופן כזה שעל הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: שעות נוספות, בסך 159,071 ₪; פדיון חופשה, בסך 11,531 ₪; פיצויי פיטורים, בסך 46,898 ₪; דמי הבראה, בסך 9,573 ₪; ימי מחלה, בסך 8,719 ₪ ₪; סה"כ – 235,792 ₪.

תביעת התובעת בגין רכיבים– פנסיה, דמי חגים, חיוב אישי ו/או הרמת מסך כנגד הנתבע 2, עגמת נפש, חוסר תום לב והעסקה בתנאי עבדות, נדחית הכל כמפורט לעיל.

התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים לדוגמא מכוח סעיף 31א(א)(2ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 בסכום של 50,000 ש"ח, פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 10,000 ש"ח ופצוי בגין אובדן חמישה ימי עבודה בסכום של 10,000 ש"ח ובסה"כ 70,000 ש"ח. הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה כי דין התביעה להדחות.

הנתבעת טענה בנוסף כי החיוב בנספח ז' בסכום של 557.43 ש"ח הוא עבור חודש ספטמבר בלבד, כי גם אם מדובר בחיוב שגוי אחד שבוצע לאחר הודעת נתוק (ולא כך) הרי סעיף חוק אליו מפנה התובע מתייחס לתשלומים ולא תשלום אחד וכי היות ובנסיבות המקרה טענת התובע היא להודעת נתוק / הספקת שירותים שהיא בעל פה, הרי שכלל אין תחולה לסעיף 31א לחוק הגנת הצרכן , תשמ"א-1981 בהעדר דרישת הכתב כנדרש בסעיף 31א(ב) לחוק .

אולם בהיתחשב בכך כי הודעת נתוק של התובע מיום 24.9.20 לא נענתה והתובע נאלץ להתנהל מול נציגי הנתבעת הרבים כפי העולה מתמלול השיחות שצורף עד שנאלץ לבצע ביטול של הוראת הקבע לצורך סיום ההיתקשרות, לצד מדיניות התעוד הבעייתית של הנתבעת שהתגלתה בתיק זה, כפי שפורט לעיל,, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש.

...

התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים לדוגמא מכוח סעיף 31א(א)(2ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 בסכום של 50,000 ש"ח, פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 10,000 ש"ח ופיצוי בגין אובדן חמישה ימי עבודה בסכום של 10,000 ש"ח ובסה"כ 70,000 ש"ח. הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה כי דין התביעה להידחות.

אולם בהתחשב בכך כי הודעת ניתוק של התובע מיום 24.9.20 לא נענתה והתובע נאלץ להתנהל מול נציגי הנתבעת הרבים כפי העולה מתמלול השיחות שצורף עד שנאלץ לבצע ביטול של הוראת הקבע לצורך סיום ההתקשרות, לצד מדיניות התיעוד הבעייתית של הנתבעת שהתגלתה בתיק זה, כפי שפורט לעיל,, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש.

נוכח כל האמור לעיל מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 3,500 ש"ח. באשר לתביעה לפיצוי בגין אובדן חמישה ימי עבודה בסכום של 10,000 ש"ח, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסכום של 3,500 ש"ח וכן, הוצאות העדה בסכום של 400 ש"ח וכן, שכר טרחת עורך דין בסכום של 1,500 ש"ח. סכומים אלה ישולמו לתובע בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעת אחרת, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא.

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה שארעה בעת שעסק בהרמת משא כבד במוסך אצל הנתבעת.

בין הצדדים נטושה מחלוקת לגבי עצם ארוע התאונה ושאלת האחריות לה; המחלוקת נטושה בשאלה האם התובע התבקש שלא להגיע לעבודה באותו יום; ומשהופיע לעבודה האם הוא התבקש שלא לסייע בעבודות העברת המוסך ובכלל זה האם הוא נפגע כנטען על ידו בעת שהרים משא כבד.

בנוסף, מדגיש התובע שלמרות שמר מחלוף טען באופן נרחץ כי לא היה עד לארוע וכי לא הזמין את מד"א, עולה מדוח מד"א ותמלול שיחת הקריאה, כי מר מחלוף בעצמו הוא זה שהזמין את מד"א. למקרא תימלול השיחה עם מד"א מתברר כי השיחה הייתה ביוזמתו של מר יהודה מחלוף אשר דיבר עם נציג מד"א בטלפון והציג את עצמו "יהודה ממוסך יהודה". עוד עולה כי באותה שיחה הוא ציין לנציג מד"א כי "העובד שלי פה הרים איזה משהו קטן ופתאום א... כואב לו הגב והוא תפוס, הוא לא יכול לזוז, אני צריך שתשלחו לי אמבולנס בבקשה". בהקשר זה אציין כי מר מחלוף, בחקירתו בבית המשפט, לא רק הכחיש חד משמעית את השיחה עם מד"א (עמ' 7 ש' 14- 15), אלא גם הציג גרסה אחרת מפורטת כאילו היה במקום אחר והאמבולנס הוזמן קודם הגעתו למוסך.

אכן יכול היה מר מחלוף להוכיח שהאמור בהודעה זו אינו נכון או שהוא נרשם בטעות אך הנטל מוטל עליו להוכיח זאת והוא לא עמד בנטל זה. לא ניתן להיתעלם מקביעות הערכאות השיפוטיות בסוגיות דומות לפיהן מעסיק החותם על טופס בל/250 ובו גרסה התומכת בגירסת העובד, יתקשה לכפור לאחר מכן בנסיבות התאונה עליהן הצהיר.

בנסיבות אלה יש לקבוע כי לא הועברו לתובע הדרכות מסוג זה ועל כן נשאלת כאן השאלה האם בנסיבות העניין ובהיתחשב באופי העובדה שבוצעה על ידי התובע, מוטלת הייתה על הנתבעת החובה להדריך את התובע באשר לשיטת העבודה הבטוחה לצורך הרמת משאות ולהזהירו בסיכונים הכרוכים בעבודה זו. ההלכה קובעת כי מעביד, חב כלפי עובדו, חובת זהירות רחבה הכוללת חובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד בכל הנוגע לשיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים.

...

הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו ואף לא נשלחו לו שאלות הבהרה על ידי מי מהצדדים ובנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בחוות הדעת, בחנתי את הראיות, ושמעתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי כל נימוק המצדיק סטייה מחוות הדעת (ראה ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (פורסם בנבו, מיום 04.02.02); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי (פורסם בנבו, מיום 31.12.88)).

בנסיבות אלה, אני קובע כי בסיס השכר לחישוב זכויותיו של התובע תואם לשכר הרבע שנתי במל"ל, קרי סך של 7,270 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת כך שהנתבעות ישלמו לתובע את הסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים בניכוי הסכומים שלעיל.

אולם, פרט לכך, מר מזרחי הוסיף והעיר לתובע על שגיאות הכתיב שלו, כדלקמן (נספח 6 לתביעה): "שלום אדון אלעד, נראה לי שקיים מעט בלבול בצורת הניסוח של המייל: ראשית, נא לכתוב ללא שגיאות כתיב בפעם הבאה שאתה שולח מייל תפוצה(ובכלל). שנית, אתה מדבר אל מול ראש אגף חוף הים שמבוגר ממך כמה ימים וגם תרם לעירייה קצת יותר ממך. אוסיף ואדגיש כי כל מה שקשור לחוף הים נמצא אך ורק תחת אגף חוף הים אותו אני מנהל יחד עם אלי 7 שנים. חשוב לציין כי מאז שאתה מחזיק בתפקיד (כנראה שטעינו) יש הרבה תלונות על אופן ההתנהלות שלך ועל סיגנון הניהול שלך (מה שבעבר עבד בצור החלקה) ולא מעט תלונות הגיעו עד לפתח משרדי. לכן אסכם: 1. אבקש שתתנצל על סיגנון הכתיבה (העיר עדיין לא בבעלותך); 2. אדגיש כי כל פעולה בחוף הים היא אך ורק בניהול של אלי ובמידה ואתה מעוניין בשיתוף פעולה כזה או אחר אתה יודע היכן נמצא המשרד...". ביום 8.6.20 השיב התובע לדוא"ל של מר מזרחי.

נציג הערייה לא פעל במסגרת עבודתו שעה שגר בסמוך למרכז הנוער והגיע למרכז אגב הגעתי לביתו ולא במסגרת תפקידו.

פיצוי זה מביא בחשבון, גם את התביעה לפצוי בגין לשון הרע, זאת בהתאם להנמקות שיפורטו להלן בהרחבה במסגרת פרק הדיון בתביעה לפיצי בגין לשון הרע.

ראשית נדון בטענת הערייה שעומדת לה ההגנה לפי סעיף 13(9) לחוק המקנה הגנה מוחלטת מפני "פירסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". טוענת הערייה כי בהיותה "רשות מוסמכת", ובכלל זאת מוסמכת בדין לפטר עובדים מכוח פקודת העיריות, פרסומים שנעשו במסגרת סמכות זו חוסים תחת הגנת סעיף 13(9).

...

אשר לדעתנו, אף כי מסכימים אנו לכך שהעירייה היא בגדר "רשות מוסמכת", אין בידינו לקבל את טענת העירייה.

אם כן, אנו סבורים כי התובע זכאי לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע.

סוף דבר על העירייה לשלם לתובע סכום בסך 20,000 ₪ בגין הפגם שנפל בהליך הפיטורים.

בית הדין האיזורי לעבודה ירושלים סע"ש 55902-01-22 04 יוני 2024 לפני: כב' השופט עמי רוטמן נציג ציבור (עובדים) מר בועז סנדרוב התובע שמאס עמראן ע"י ב"כ: עו"ד דוד קפוסטין הנתבעת לאפי י.מ לעבודות בניה בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד מוחמד אבו עליה פסק דין

משהצדדים לא הגיעו להסכמות לסיום ההליך, נשמעו הוכחות במסגרתן העיד התובע, ומטעם הנתבעת העידו בעלי הנתבעת, מר יאסר לאפי (להלן גם "מר לאפי"), וכן מר פאדי מוחמד ומר לואי מוסא שהיו מינהלי עבודה בנתבעת.

עוד טענה הנתבעת כי עבודתו של התובע בתקופה השנייה, בשנת 2017 הסתיימה לאחר מס' חודשים, אולם בשל טעות המשיכו לדיווח עליו כעובד ולהוציא לו תלושי שכר.

עילות התביעה פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה לטענת התובע אשר לא נסתרה על ידי הנתבעת, מעולם לא ניתנו לו הודעות על תנאי העסקתו.

לאחר ששמענו את עדויות הצדדים, ולאור העובדה כי לא ניתנה הודעה בדבר תנאי העסקה, וכי התשלום בגין נסיעות אף לא הופיע בתלושי השכר (שלגביהם נתייחס בנפרד בהמשך), ומנגד לאור העובדה כי לא הוצגו אסמכתות בנוגע לעלות הנסיעה של התובע, וכן כי כאמור הצדדים הסכימו כי התובע הגיע לאתרי העבודה גם עם רכבו הפרטי, מצאנו לקבל את תביעת התובע ברכיב זה בחלקה ולהעמיד את התשלום על סך של 9,585 ₪ (מכפלה של 45 חודשי עבודה ב-213 ₪ בחודש, עלות חופשי חודשי ממוצעת בתקופות הרלוואנטיות).

בנסיבות אלה, וביחס לתקופות העסקה הרלוואנטיות מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת כלהלן - בגין תקופת עבודתו הראשונה 5 ימים (בהתאם לחישוב ימי עבודה לעובד יומי, העובד חמישה ימים בשבוע), בגין תקופת עבודתו השנייה – 8 ימים, בגין תקופת עבודתו השלישית – 5 ובגין תקופת עבודתו הרביעית – 15 ימים.

...

התובע הגיש סיכומיו, אולם הנתבעת לא עשתה כן, על אף שניתנו 3 החלטות שונות בעניין זה. על כן, ולאור החומר המצוי בתיק והדברים שעלו במסגרת דיון ההוכחות, החלטנו ליתן את פסק הדין לגופו של עניין, ולא לראות בנתבעת כמי שלא הגישה כתב הגנה כלל בהתאם לתקנות 52(ג) ו- 49(ב)(2) ו- 43(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991.

לאור העובדה שאין מחלוקת כי לתובע לא הופקדו כספים בגין קרן השתלמות ולאור ויתקו של התובע, כפי שקבענו לעיל, בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף הבניין, מצאנו לקבל את תביעת התובע בחלקה ולחייב את הנתבעת בתשלום סך של 6,412 ₪ בגין רכיב זה (2.5% משכר תעריפי ממוצע בהתאם להוראות צו ההרחבה בגובה 5,700 ₪ לחודש למשך 45 חודשי העסקה).

סוף דבר לאור כל האמור, התביעה מתקבלת כמפורט בסעיפים 17, 21, 22, 23, 25, 27, 30, 31(א+ב), 33 ו- 34 לעיל.

לאור התוצאה אליה הגענו, החלטנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט והשתתפות בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪, וזאת תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת.