לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת איריס רש ונציגי הציבור מר אברהם פרקש, וגב' דליה שפירא; סע"ש 29673-10-17) אשר דחה את תביעתה של המערערת לקבלת פיצוי מחמת אפליה בקבלה לעבודה בשל היותה לא יהודייה.
...
וכך נקבע:
"בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), בתובענה של עובד או של דורש עבודה בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על הנתבע כי פעל שלא בניגוד להוראות הסעיף האמור, אם הוכח כי דרש, במישרין או בעקיפין, מעובד או מדורש עבודה, מידע בנושא שהפליה בשלו אסורה מחמת הטעמים המפורטים בסעיף 2(א)."
ככלל, בקשת מידע ביחס לטעם המנוי בסעיף 2(א) לחוק אסורה, אלא אם כן מוכיח המעסיק - ועליו הנטל לשכנע בכך - כי היא חיונית והכרחית בראי סעיף 2(ג) לחוק.
מששאלת דתה של המערערת באה בגדרי סעיף 2(ג) לחוק, הרי נוכח הוראה הרבנות המקומית שניתנה במקרה דומה למקרה של המערערת אך פחות משנה קודם לכן, אין בידינו לקבל את טענת המערערת שלפיה עצם הפניית השאלה על ידי עובדת המשיבה (גב' אורטל) למערערת לגבי יהדותה ובקשתה לקבל צילום תעודת זהות, מהוות הפרה של החוק או של עקרון השוויון.
אף אנו סבורים שנכון כי יהיו נהלים מוסדרים ואחידים לטיפול בסוגיה מורכבת זו.
סוף דבר, לפנינו מקרה שבו האילוצים שנכפו על המשיבה על ידי הרבנות המקומית הובילו לפגיעה קשה ברגשות המערערת והדברים מובנים ומצערים.
עם כל ההבנה לתחושת האפליה של המערערת, אין מנוס - נוכח גזירת המחוקק אשר קבע את הסדרי מתן תעודת הכשרות - אלא לדחות את הערעור.
