תביעה לפיצוי בגין אפליה מחמת מקום מגורים באספקת מוצרים

סוף דבר עניינו בתביעת פיצוי ללא הוכחת נזק בטענה להפליה מחמת מקום מגורים באי-אספקת מוצר לבית התובע.

...

סוף דבר עניינו בתביעת פיצוי ללא הוכחת נזק בטענה להפליה מחמת מקום מגורים באי-אספקת מוצר לבית התובע.

הנתבעת הוכיחה כי בעניינו של התובע נפלה טעות בתום לב ושוכנעתי כי לו הייתה הנתבעת מבינה את הטעות לפני הגשת התביעה – הייתה פועלת לספק לתובע את המחשב שהזמין.

התובע לא הגיש תביעתו מכח דיני הצרכנות ואולם יובהר שאף אלו אינם עומדים לצדו ולא היו מזכים אותו בכל פיצוי, שכן הלה לא טרח לפנות לנתבעת בכתב כדרישת סעיף 31א(ב) בחוק הגנת הצרכן אלא פנה מייד להגשת תביעה זו. לאור האמור התביעה נדחית.

תביעה לפצוי בטענה לאפליה מחמת מקום מגורים, בעת שנדרשה תוספת תשלום לצורך אספקת מוצרי הנתבעת לבית התובע.

...

לאור ניתוח החקיקה לעיל כמו גם הפסיקה המנחה שהובאה סבורני כי לא ניתן להקיש מפס"ד פיין לענייננו.

סוף דבר ענייננו בתביעה בטענה לאפליה מחמת מקום מגורים, לאור הודעת הנתבעת כי הובלת מוצריה לבית התובע כרוכה בתוספת תשלום מאחר וביתו נמצא בשטחי יהודה ושומרון.

לפיכך התביעה נדחית.

לפני תביעה קטנה בה טען התובע שהוא תושב אבו תור, שהנתבעת סירבה לספק לו טובין שקנה ממנה בשל מקום מגוריו.

מטרת חקיקת סעיף 3 (א1) בתיקון מספר 4 לחוק איסור הפליה שניכנס לתוקף ביום 1.3.2017 (ס"ח תשע"ז מס' 2608 מיום 1.3.2017 עמ' 442 עולה מדברי ההסבר: "מטרת הצעת חוק זו לנסות ולמנוע את הסרוב, לעתים, מצד מי שעיסוקם בהספקת מוצרים או שירותים צבוריים כהגדרתם בסעיף 2לחוק לספק את אותם מוצרים או שירותים בשל מקום המגורים של הצרכן. לפיכך, מוצע להוסיף לעילות ההפליה הקבועות בסעיף 3 לחוק עילה שעניינה הפליה מחמת מקום מגורים, ולקבוע כי מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות צבורי לא יסרב לספק את אותו מוצר או שירות במקום עסקו (לרבות במחסניו ובכל מקום אחר שאליו צרכנים מגיעים כדי לרכוש או לאסוף את המוצר או לקבל את השרות), וכן לא ימנע כניסה למקום צבורי או מתן שירות במקום הצבורי מחמת מקום מגורים". יש להדרש לשאלה האם הספקת פיצת במקום מפגש ולא במקום מגורי התובע מהוה הפליה בהספקת שירות "מחמת מקום מגורים" לפי חוק איסור הפליה.

כב' השופט שטיין סבר אחרת, שהמוצרים שעליהם חוק איסור אפליה חל אינם כוללים דירת מגורים ושהסעד לתובעים באותו מקרה יצמח ממקור אחר, ואילו כב' השופט הנדל העדיף להשאיר את הפצוי שנפסק בערכאות הנמוכות בהתבסס על עיקרון השויון.

...

הטענה לגבי אילוצים תפעוליים הייתה כללית וסתומה והיא נדחית.

התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע סך 6,500 ₪ ובנוסף אגרת פתיחת תיק יחסית בסך 100 ₪ והוצאות בסך 400 ₪.

אוסיף, כי לאחרונה ניתן פסק דין נוסף בסוגיה זו, על ידי בית משפט השלום בצפת (מפי כב' הרשמת בכירה עביר גבריס, במסגרת תא"מ (צפת) 62737-08-20 ג'ינו נ' אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ ואח' (נבו 6.7.2022), שם נדחתה אמנם התביעה בטענה להפליה בהספקת "שירותי מנוף" במקום מגוריהם של התובעים, אך בד בבד נקבע שם כעמדת המשיבה, קרי – כי איסור הפליה מחמת מקום מגורים מתייחס לאיסור במקום העסק בלבד וכי אין בו כדי להטיל חובה על כל עוסק לספק מוצרים ללקוחות בכל מקום להבדיל מהחובה ליידע, לגלות ולא להטעות את הצרכן באשר למקום אליו יסופק המוצר או השרות בהיות מידע זה עניין מהותי, בהתאם להוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן.

בהתאם, הוסף במסגרת תיקון 50 לחוק הגנת הצרכן ס"ק 1(א) לסעיף 31א(א) לחוק הגנת הצרכן (שעניינו פיצויים לדוגמה), אשר קובע פיצוי מקום שבו "ביקש צרכן כי עוסק יספק את הנכס או השרות למקום כפי שהוסכם בין הצדדים, לאחר שהעוסק הטעיה אותו בעיניין המקום שאליו יסופק הנכס או השרות כאמור בסעיף 2(א)(3א) – והעוסק לא סיפק את הנכס או השרות למקום שהוסכם בין הצדדים כאמור". על ההבחנה שנעשתה בסופו של דבר, בין איסור הפליה בהספקת מוצר במקום העסק או במתן כניסה למקום צבורי מחמת מקום מגורים, לבין איסור ההטעיה בהספקת מוצר מחוץ לבית העסק, שלגביו נקבע שיתוקן חוק הגנת הצרכן כך שייאסר בו במפורש על עוסק להטעות צרכנים לגבי המקום שאליו יסופק המוצר או השרות וייקבע פיצוי בעיניין, ניתן ללמוד מדברי שרת המשפטים דאז, הגב' איילת שקד, בדיון שהתקיים בכנסת ביום 3.2.2016 (פרוטוקול ישיבה מס' 98 של הכנסת ה-20 מיום 3.2.2016, עמ' 153) בו הציגה השרה את הצעת החוק: "ההצעה היא לקבוע שני איסורי הפליה נוספים על מי שעיסוקו באספקת מוצר או שירות צבורי או בהפעלת מקום צבורי;

...

מבחינה משפטית, אני קובעת כי סעיף 3(א1) לחוק איסור הפליה, חל לגבי הספקת מוצר במקום העסק ושלוחותיו בלבד ולא במסגרת של שירותי משלוחים.

אני קובעת כי במשלוחים, חל איסור הטעיה מצד העוסק והחובה ליידע את הצרכן מראש בדבר הגבלות על מקום ההספקה, כאמור בסעיפים סעיפים 2(א) ו-31א(א)(1א) לחוק הגנת הצרכן.

גם מטעם זה נדחית בקשת האישור.

המבקש הסתמך בסיכומיו גם על פסיקה עדכנית יותר, של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (מפי כב' הרשמת הבכירה אביגיל ון-קרפלד), במסגרת ת"ק 35006-09-21 אבו סנינה נ' אלגד פיצה בע"מ (נבו 15.3.2022), שם התקבלה תביעת התובע לפיצויים בגין טענתו להפליה בשל סרוב הנתבעת שם לבצע משלוח פיצה לביתו בשכונה בה מתגורר בירושלים.

בהתאם, הוסף במסגרת תיקון 50 לחוק הגנת הצרכן ס"ק 1(א) לסעיף 31א(א) לחוק הגנת הצרכן (שעניינו פיצויים לדוגמה), אשר קובע פיצוי מקום בו "ביקש צרכן כי עוסק יספק את הנכס או השרות למקום כפי שהוסכם בין הצדדים, לאחר שהעוסק הטעיה אותו בעיניין המקום שאליו יסופק הנכס או השרות כאמור בסעיף 2(א)(3א) – והעוסק לא סיפק את הנכס או השרות למקום שהוסכם בין הצדדים כאמור". מכאן עולה, כי בכל הנוגע להספקת מוצר במקום שאינו בית העסק, דהיינו ביצוע משלוחים, אמנם מוטלת על העוסק חובת גילוי ויידוע (איסור הטעה במעשה או במחדל) – אך לא חל לגביו איסור הפליה מחמת אי הספקה במקום מגורים.

...

מכל מקום, הואיל ובקשת האישור ממילא נדחית בשל העדר היתכנות משפטית, איני רואה מקום להאריך ולהרחיב עוד בשאלת הנזק.

סיכום: מן המקובץ לעיל, אני קובעת כי סעיף 3(א1) לחוק איסור הפליה, חל לגבי הספקת מוצר במקום העסק ושלוחותיו בלבד ולא במסגרת של שירותי משלוחים, כאשר במקרה האחרון חל איסור הטעיה מצד העוסק והחובה ליידע את הצרכן מראש בדבר הגבלות על מקום ההספקה, תוך מתן פיצוי במידת הצורך, כאמור בסעיפים סעיפים 2(א)(3א) ו-31א(א)(1א) לחוק הגנת הצרכן.

לאור כל זאת - דין בקשת האישור להידחות.